הרב כהן
03/09/2017
|
’המלכת הקב"ה’ בראש השנה, והשייכות עם כך שהוא ’יום דין ומשפט’.
ללוי יצחק שי’ שלום וברכה!
אכן שני עניינים אלו קשורים זה לזה בקשר הדוק, כי המלכת הקב"ה עלינו למלך, מביאה וגורמת את החיות של כל העולם כולו, כי העולם כולו מתהווה בכל רגע מספירת המלכות, ובעומק יותר, כל מציאות העולמות קיימת רק מכיוון שעלה ברצונו ית’ ’אנא אמלוך’, ולכן כאשר רוצים לעורר מחדש את המלוכה של הקב"ה עלינו, מתעורר הדין והמשפט אם אכן אנו ראויים לכך.
ובהזדמנות זו ארשום ממה שכתבתי בעבר בנושא זה, יותר בהרחבה:
בכל ראש השנה מסתלק הרצון למלוכה, שהרי כל הבריאה כולה נוצרה מכך שרצה הקב"ה לגלות מידת מלכותו, ובלשון הקבלה - שעלה במחשבתו "אנא אמלוך".
ובפעם הראשונה שנברא העולם, העליה במחשבה היתה מחמת עצמו – מצד ’כי חפץ חסד הוא’, אך מכאן ואילך הרי זה תלוי בעבודתינו, ובכל ראש השנה – יום בריאת האדם, שהוא המרכז וה’נקודה התיכונית’ שבבריאה, מסתלק אותו רצון למלוכה, בכדי שהאדם על ידי עבודתו יעורר מחדש רצון למלוכה, ולא די בפעם אחת בלבד אלא בכל שנה מחדש, נדרש לחדש את המלכת הבורא כפי שהיה ביום בריאת האדם שאמר ’בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה’ עושנו’.
כתוצאה מזה, יום ראש השנה הוא גם יום הדין, כי אז ישנו דין אם אכן מקיים האדם את תפקידו ומקבל עול מלכות שמים כדבעי, שהרי אם לא נשלמת כוונתו יתברך, מדוע ירצה שוב לחדש את הבריאה. וממילא הדין הוא על כל הבריאה כולה, שקיימת רק מצד ’אנא אמלוך’ - שהאדם יקבל את עול מלכותו יתברך כראוי על עצמו, ועל כל הבריאה כולה. ואם כן ביום זה מתעוררת שאלה על כל הבריאה, אם היא תוסיף להתקיים.
וכפי שהרבי הרש"ב נ"ע מפרש בתיבות היום הרת עולם ב’ פירושים: א. הרת לשון ’הריון’ – כי ביום ראש השנה נולד העולם מחדש. ב. הרת לשון רתת ורעד, שהעולם רועד מפחד (’ציטערט די וועלט’) אם תימשך שוב חיותו, כי הדין שביום זה הוא על כללות הבריאה, אם זכאית היא להוסיף ולהתקיים, או לא.
וזה תלוי במעשיו של האדם במשך השנה כולה, היות שההמשכה החדשה בראש השנה תלויה במעשי כל השנה שעברה – אף שכמובן ניתנת לאדם היכולת לשוב בתשובה בחודש אלול ובמיוחד בעשרת ימי תשובה, ובכך לתקן גם את מעשיו הקודמים, ולזכות להמליך את הקב"ה כראוי, ובכך לזכות גם באופן אישי לכתיבה וחתימה טובה בראש השנה ויום הכפורים.
מלבד זאת חשוב לדעת, שאף אם עבודת האדם כל השנה הייתה בתכלית השלימות, עדיין ישנו דין ומשפט על כל הבריאה, כי היות שעבודת האדם להמליך את הבורא היא זו שבסיבתה מתקיימת הבריאה, יש על זה עצמו ’דין’ בכל שנה, כי באמת לגביו יתברך כל עבודת האדם לא תופסת מקום, כי לרוב גדלותו העצמית כל עבודה זו אינה נחשבת לפניו.
ועל דרך משל אם יבואו אל האדם ריבוי נמלים ויבקשו ממנו למלוך עליהם, ברור הדבר שאין הם תופסים מקום לפניו, אף שגם האדם וגם הנמלים הם בגדר ’נברא’, וכל שכן וק"ו כאשר מדברים אודות נברא ובורא, שריחוק הערך ביניהם הוא באין ערוך.
ועל כן, מלבד התנהגותו של האדם במשך השנה שעברה, שדרושה בדיקה ובחינה אם אכן הייתה כראוי, ישנו דין בעצם העניין, אם אכן בכוחו של האדם לגרום תענוג אצלו יתברך שימשיך רצון חדש לבריאת העולם, כי אף שמתחילה כבר עלה ברצונו עבודת הנבראים, אף על פי כן כבר מתחילה היה רצונו, שהנבראים יעוררו מחדש בכל פעם את אותו תענוג ורצון.
זאת ועוד, מבואר בחסידות שענין ה’מלוכה’ הינו דווקא על ’נפרדים’, והלא לאמיתו של דבר, באמת כפי שהיא נגלית אצלו יתברך, הרי אין עוד מלבדו כלל, ומה שחשים הנבראים – נפרדים, הרי זה רק מצדם של הנבראים, אולם מצד הקב"ה הרי הוא רואה שאין זולתו מאומה, ואם כן איזה תענוג יכול להיות מ’מלוכה’ כזו שבה אין בעצם נפרדים, והרי זה כמו ידיו של אדם שבטלים לאדם, שאין זה נחשב למלוכה כי הם חלק ממנו, ואם לגביו יתברך הכל אלקות איך תגרום מלוכה כזו מהתפשטות האלוקות, נחת רוח ותענוג למעלה.
אם כן יש ג’ סיבות לדין על המשך קיום הבריאה, מצד הטענות הבאות: א. האם האדם קיבל על עצמו עול מלכות שמים כדבעי, ב. כל מציאותו ומציאות עבודת האדם אינם תופסים מקום כלל אצלו יתברך, ג. היות שסיבת הבריאה היא מצד שאין מלך בלא עם – ולאמיתתו יתברך אין כאן ’עם’ נפרד, ואם כן אין כאן מלוכה ואין סיבה לכאורה להמשך קיום העולם.
אמנם בסופו של דבר, ממשיכים בני ישראל את הרצון למלוכה בכל שנה מחדש, כיון שהבורא יתברך החליט ברצונו לבחור בעבודתם של ישראל, הוא ברצונו בחר שעל ידי עבודת בני ישראל יהיה לו תענוג ורצון, למרות האי תפיסת מקום שלהם מצד עצמם, ולמרות אי מציאותם לפי דעתו – דעת עליון, עם כל זה הוא ברצונו בחר להתחשב בדעת תחתון (תפיסת דעתנו), שבה נראים אנו לעצמינו כנפרדים ועובדים אנו לקבל על עצמינו עול מלכות שמים.
זו התשובה לטענות ב’ וג’.
ועל הטענה הא’, שלא היתה הקבלת עול במשך השנה כדבעי, ישנה עבודת התשובה. ולכן מצות היום בשופר, שהוא ביטוי צעקת היחידה כאמור, שהיא מעוררת את עצמות אין סוף, כי מפני שהמלכות עולה עד לעצמות הבורא, אין מי שיעורר את עצמותו יתברך אלא מדרגת ה"יחידה" המושרשת בעצמות. וכשם שחכמה שלמטה בכוחה לעורר חכמה שלמעלה, כך גם עצם הנשמה על ידי עבודתה ועל ידי צעקתה בשופר, מעוררת את עצמותו יתברך.
|
