|
מצד הרבי - גילוי; מצידנו - כתית
לכאורה הביאור בזה הוא על דרך ובדוגמת המבואר בתניא פרק מ"ו וזה לשונו:
"ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת וי"ט ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק כי תורה אחת לכולנו".
כלומר: בנפש בור ועם הארץ יש גילוי אור קדושת שבת ויו"ט ועד כדי כך שאם מחללה חייב כרת (!) ולמרות זו ברור שאותו עם הארץ אינו מרגיש את הקדושה בגופו, ויתרה מזו: גופו גם מעלים על הגילוי הקיים בנפשו.
על דרך זה (לא ממש, אך כעין אותו עניין, וראה בהמשך הדברים) הוא בעניין הגילוי אלוקות, שהרבי עשה כל מה שביכלתו להוריד השכינה למטה מטה, על ידי שהפיץ את מעיינות החסידות הן של רבותינו נשיאנו שלפניו, והן את תורתו שלו בפרסום ובפנים מאירות ומסבירות כפי שלא היה מעולם (גם ביחס לרבותינו נשיאנו) ובזה הושלם תהליך הורדת השכינה עד למטה מטה בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובכל זאת כעת מבקשים מאיתנו להתרומם קמעא, ו"לפקוח את העיניים" כלומר לעשות איזו תנועה מצידנו, שזה תלוי אך ורק בנו, וכהמשל שהובא בזה בבמה זו ממצב שהשמש מאירה בכל תקפה, ובכל זאת על האדם לפתוח גם את עיניו בשביל לראות האור כי טוב.
ומצד זה שעניין זה התלוי בנו עוד לא קרה, הגם שמצד הרבי הכל מוכן בתכלית השלימות, הרי אנו כעוורים המגששים באפילה, ומצד זה כמובן שצריך להיות כתית ו"צוטרייסלט" עד למאוד, ופשוט.
|
