ד"ה "רני ושמחי בת ציון" התשכ"ז - חלק שני
- תגיות: ביטול , נעשה ונשמע , ענווה
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
תקציר השיעור הקודם:
המאמר עוסק בהפטרת פרשת בהעלותך, המתחילה במילים: "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב, יד). הפטרה זו, נאמרת פעמיים בשנה: הפעם הראשונה היא בשבת חנוכה; והפעם השנייה היא בפרשתינו - פרשת בהעלותך.
הסיבה שאומרים הפטרה זו בשבתות אלו, שבשבתות אלו עוסקים בעניין המנורה. בחנוכה אנו חוגגים את הנס שהיה במנורה, ופרשת בהעלותך מתחילה במילים "בהעלותך את הנרות" וגו', ולכן אומרים את ההפטרה הזו, שקרוב לסיומה (זכריה ד, ב) מופיע הפסוק: "ויאמר אלי . . ראיתי והנה מנורת זהב" וגו'.
והנה, בדרושי חנוכה שבספר 'תורה אור', שואל רבינו הזקן: הרי הקשר שבין ההפטרה לחנוכה הוא הפסוק המופיע קרוב לסיום ההפטרה - "ראיתי והנה מנורת זהב", ואם כך, מדוע מתחילים את ההפטרה בפסוק "רני ושמחי בת ציון"?
ומבאר רבינו הזקן, שכנסת ישראל בזמן הגלות נקראת "בת ציון" (וכפי שיבואר בהמשך המאמר), ואדמו"ר הזקן מבאר באריכות את הקשר בין חג החנוכה לזמן הגלות, ולכן מתחילה ההפטרה דשבת חנוכה "רני ושמחי בת ציון".
אך לפי זה שואל הרבי, הרי ביאור זה של רבינו הזקן מתאים רק להפטרת שבת חנוכה, וכפי שמבאר שם רבינו הזקן שחג החנוכה קשור עם זמן הגלות, אבל בנוגע לפרשת בהעלותך עדיין צריך ביאור מדוע מתחילה ההפטרה בפסוק "רני ושמחי בת ציון", ובפרט שפרשת בהעלותך באה בסמיכות לחג השבועות - זמן מתן תורתינו, שעניינו הוא 'חירות' וכפי שחז"ל (עירובין נד, א) אומרים על הפסוק (שמות לב, טז - בנוגע למתן תורה): "חרות על הלוחות" - "אל תקרי חרות אלא חירות" - וא"כ מדוע גם בפרשת בהעלותך ההפטרה מתחילה עם העניין של "בת ציון"?
והרבי מחדד עוד יותר את השאלה: שהנה רבינו הזקן מבאר שם בתורה אור, שהעניין של "בת ציון" קשור עם המבואר במדרש (שמו"ר בסופו) על הפסוק (שיר השירים ג, יא): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו" - "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי", ומבאר רבינו הזקן, שג' עניינים אלו (בתי, אחותי, אמי) הם ג' עניינים בעבודת ה': 'בתי' - מרמז על העבודה בקיום המצוות; 'אחותי' רומז על עסק התורה; ו'אמי' קשור עם עניין המסירות נפש. וג' שמות אלו קורא 'המלך שלמה' - דהיינו הקב"ה ("מלך שהשלום שלו" כמבואר במדרש שם) לכנסת ישראל, בהתאם לעבודת ה' שלהם.
והעניין בזה, ש'בת' עניינה הוא לקבל (כפי שבפשטות, הבת מקבלת את כל צרכיה מהוריה), וזהו עניינם של המצוות, שע"י קיום המצווה בגשמיות האדם מקבל 'המשכה' מלמעלה - דרגה זו מקבילה לספירת המלכות שהיא ג"כ 'מקבלת' מהמידות העליונות.
אחות, מורה על מדרגה גבוהה יותר. והיינו עסק התורה שעל ידו נעשה היהודי כמו אחות (=כביכול בשווה) לקב"ה, וכפי שהארכנו בשיעור הקודם, שבארון העדות שבקודש הקדשים, ששם היתה מונחת התורה, היו הכרובים, שהיו בדמות זכר ונקבה, ומרמזים על הקב"ה וכנס"י, ועליהם נאמר (שמות כה, כ): "ופניהם איש אל אחיו".
בדרגה זו נמצאים ישראל באותו דרגה של הקב"ה, הקב"ה הוא דרגת המידות העליונות (ז"א), וישראל מתעלים לדרגה זו, ולכן נקראים 'אחות' לקב"ה.
(למרות שעניין זה של הכרובים נתבאר בשיעור הקודם, בשיעור זה הרב הרחיב את העניין עוד יותר, והוסיף כמה נקודות שלא נתבארו בשיעור הקודם:
הגמרא במסכת חגיגה (יג, ב) אומרת: "היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי" כלומר: פני הכרובים הם פנים קטנות (פני תינוק), אבל הם מרמזים על הפנים הגדולות (פני אדם) - עומק כוונת חז"ל, שבשלב ראשון, הקב"ה צמצם עצמו והופיע כ'אדם העליון' = שזה כינוי לספירת החכמה העליונה שממנה נמשכו המידות דאצילות, אך אח"כ הקב"ה צמצם עצמו עוד יותר, שזה החכמה כפי שהיא מתגלית בתורה שניתנה כאן למטה, שהיא נקראת 'אדם קטן', ולכן בארון שבו היתה מונחת התורה כפי שניתנה למטה היו הכרובים - פני תינוק - אדם קטן (הרב הוסיף שזה בכללות מה שנקרא בלשון הקבלה - אריך אנפין וזעיר אנפין).
וכל זה נעשה בכדי שיהודי יוכל להתחבר לקב"ה ע"י לימוד התורה, שע"י לימוד התורה שכלו של האדם נעשה שכל אלוקי, ואז הוא כביכול באותו דרגא ממש כמו הקב"ה. וכתורת המגיד ממעזריטש על הפסוק בפרשתינו (בהעלותך י, ב) "עשה לך שתי חצוצרות" - שתי חצוצרות = שתי חצאי צורות, שהקב"ה הוא כביכול חצי צורה, וכנס"י היא ג"כ חצי צורה, וכשמתחברים נהיה צורה שלמה, שלכן הכרובים היו בדמות זכר ונקבה, שבנוגע לאיש ואישה נאמר (ראה זוהר ח"ג רצו, א) שכל אחד לחוד הוא 'פלג גופא', ורק כשמתחברים יחד הם בשלימות.
הרב ביאר שזה גם עומק העניין של מחצית השקל, שבו היו קונים קרבנות ציבור, שקרבן כשמו כן הוא - שעל ידו מתקרבים לה' - ואז מתגלה שיהודי הוא חצי, והקב"ה הוא החצי השני, שזה בא לידי ביטוי במצוות מחצית השקל).
והדרגה הגבוהה ביותר היא דרגת 'אמי'. לדרגה זו מגיעים ע"י העבודה במס"נ. ע"י מס"נ מגיעים לדרגת ה'בינה' שמעל למידות, ומשם ממשיכים למידות, ולכן הקב"ה (מידות) קורא אז לכנס"י 'אמי' - שכנס"י נמצאת אז במצב נעלה מהמידות, והיא משפעת להמידות (כמו אם המשפעת לבנה).
וזו הסיבה שבנוגע למתן תורה נאמר הפסוק "בעטרה שעטרה לו אמו", כי במ"ת הקדימו ישראל נעשה לנשמע, וביטול זה דהקדמת נעשה לנשמע הוא למעלה מטעם ודעת, והוא כמו הביטול דמס"נ (ראה ביאור נפלא בזה בשיעור הקודם).
והרבי מוסיף בהערה (13), שבשעת מ"ת היו שלושה עטרות, וכפי שנאמר במדרש (ויק"ר כד, ח): "משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם" והיינו, שבשעת מ"ת לקחו ישראל שני כתרים (אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע), והכתר השלישי נתנו ישראל לקב"ה, וזהו "בעטרה שעטרה לו אמו" - כנס"י 'עיטרה' את הקב"ה, ולכן היא נקראת 'אמו' - כיוון שהיא השפיעה לקב"ה.
והרבי מבאר, ש"נעשה" עניינו קיום המצוות ('בתי'); ו"נשמע" הוא לימוד התורה ('אחותי'), אך הקדמת נעשה לנשמע עניינה הוא ביטול בתכלית, וכמו מס"נ, והיות שדרגה זו גבוהה יותר מדרגת המידות (הקב"ה), אזי על ידי שבשעת מתן תורה היה ביטול זה בכנס"י - הם המשיכו עניין זה במידות.
וא"כ מסיים הרבי, אנו רואים שמתן תורה קשור עם בחינת 'אמי', וזו הסיבה שקוראים פרשת בהעלותך לאחר מ"ת, שה'נרות' מרמזים על נשמות ישראל כדכתיב (משלי כ, כז): "נר הוי' נשמת אדם", שהפירוש בזה הוא, שהנשמה מאירה (משפעת) כביכול להוי' (הרבי מביא מ"ש במדרש בתחילת פרשתינו: "שישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם"), שזה כמו העניין של 'אמי' שמתגלה בחג השבועות, וא"כ קשה עוד יותר מדוע ההפטרה של פרשת בהעלותך מתחילה בפסוק "רני ושמחי בת ציון"?
* * * * *
המעלה בקיום המצוות בגשמיות
אות ג:
ומבאר הרבי, שישנה מעלה מיוחדת בהמשכה שע"י קיום המצוות - 'בתי' על ההמשכה שע"י העבודה ד'אחותי' ו'אמי'.
והעניין הוא, שהעבודה דמס"נ (אמי) והעבודה של לימוד התורה (אחותי) - הן עבודות רוחניות, ולכן יש להם שייכות להמשכה מלמעלה שנעשית על ידן. ולכן ההמשכה היא לפי ערך העבודה. ובלשון החסידות: היות שהאתערותא דלעילא (=ההמשכה מלמעלה) נמשכת ע"י האתערותא דלתתא (=ההתעוררות מלמטה), אזי האתערותא דלעילא היא כפי ערך האתערותא דלתתא, וההמשכה היא ממקום שאתערותא דלתתא מגעת. אבל במעשה המצוות, היות שעשיית המצווה היא עשייה גשמית, ואינה שייכת כלל להמשכה רוחנית, א"כ הרי שההמשכה לא נעשית ע"י האתערותא דלתתא כלל, אלא שההמשכה היא מכיוון שכך עלה ברצונו ית' בלי כל קשר לאתערותא דלתתא, ולכן ההמשכה היא מעצמות אוא"ס, וממקום כזה שאתערותא דלתתא כלל אינה מגעת (וראה בהערה 20: "יש אתערותא דלעילא שהיא לעילא לעילא מקום שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל").
(הרב הוסיף עוד תוספת ביאור: ישנם שתי דרכים לחבר עליון (בורא) ותחתון (נברא): דרך אחת היא שהתחתון יעלה למעלה. אבל זה תלוי כמה כוח יש לתחתון לעלות, ועד היכן יכול לטפס וכו', אך אם העליון (הבורא) מחליט לרדת, הרי 'מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל', ובאם ירצה יכול לרדת בכבודו ובעצמו אל הנברא, ולהתחבר עמו).
וזה מה שממשיך הכתוב: "רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך" - שהקב"ה משמח את כנס"י בכך ש"הנני בא" - שיש בזה שני עניינים: א) "הנני" - כלומר: אני מעצמי, שלא ע"י אתערותא דלתתא; ב) "בא" -דהיינו אני בעצמי, אור א"ס ממש.
אינו מחזיק טובה לעצמו
עד כאן נתבאר בנוגע להמשכה, ששהמשכה הנעשית ע"י קיום המצוות היא המשכה מעצמות אור א"ס "הנני בא". בחלקו השני של אות ג' מבאר הרבי שגם בנוגע לאדם העובד - ישנה מעלה בקיום המצוות (בתי) על העבודה דלימוד התורה (אחותי) וקיום המצוות (אמי). והעניין, שבעבודה דלימוד התורה ובעבודה דמס"נ נרגש (לכה"פ בדקות) מציאותו של האדם העובד. שהרי עוסק בעניינים נעלים, עסק התורה, ומכל שכן העבודה דמס"נ, ויתרה מזו: הוא מרגיש את העניינים הנפעלים בלימוד התורה והמס"נ שלו - שנעשה אח לקב"ה, ועד שמשפיע (אם) לקב"ה.
אך בקיום המצוות, נרגש יותר הביטול של האדם, שהרי כיוון שקיום המצוות הוא רק עשייה גשמית שהגשמיות מצד עצמה אין בה שום מעלה, הרי שהוא אינו חש במעלת העבודה שעבד, והוא אינו מחזיק טובה לעצמו. ובפרט שגם בנוגע להמשכה אזי ההמשכה שע"י קיום המצוות היא רק ההמשכה ד'בתי', ולכן, כאן אין מורגשת מעלת האדם העובד, ונרגש רק הביטול שלו לרצון העליון.
וכאן הרבי מחדש, ששני העניינים שביארנו (העילוי בהמשכה שבקיום המצוות - שהיא המשכה מאור א"ס עצמו, והעילוי באדם העובד - שאינו מחזיק טובה לעצמו והוא בטל לגמרי) שייכים ונובעים אחד מהשני. שהביטול והשפלות של האדם - זה ה'כלי' לגילוי דעצמות אור א"ס.
וזה מה שמסיים הכתוב: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך" - ש"בתוכך" הכוונה שנמשך בפנימיות, והיינו שכנס"י היא אכן 'כלי' לגילוי נעלה זה.
בהקשר לזה סיפר הרב, שהבעש"ט קודם התגלותו, היה דרכו לסובב בין העיירות, לפגוש יהודים, ולספר להם אגדות וסיפורי חז"ל. אחד הסיפורים שסיפר הבעש"ט היה על עשיר גדול שחי בזמן בית המקדש, וזכה להביא פר גדול במיוחד לקרבן בבית המקדש. הפר היה ענק ומרשים מאוד, אך דא עקא, שאותו פר לא רצה ללכת. ולא יכלו להביאו אל הר הבית. עבר שם עני אחד, וראה איך שמנסים לסחוב את הפר ללא הצלחה. ואז, הוציא העני מתרמילו אגודת ירק, והעמיד אותה מול פניו של השור, וכך 'סחב' אותו עד לשערי בית המקדש.
כשהקריבו את הפר הענק, היתה שמחה גדולה, סוף סוף לא בכל יום מזדמן להקריב קרבן מעולה כזה.
והנה, בלילה מראים לאותו עשיר בחלומו, כי הקרבן של העני - אגודת הירק שעמה סחב את השור - קדמה לקרבן שלו. והסיבה היא, שאותו העשיר עלתה בליבו מחשבה של הנאה ושביעות רצון מכך שזכה להביא קרבן מעולה כל כך, ואילו העני לעומתו, לא הרגיש כלל שעשה כאן משהו, ולא החזיק טובה לעצמו כלל. ולכן, אפילו שהקרבת הקרבן היא מצווה נעלית ביותר, ובפרט קרבן מובחר כזה, אבל הקרבן של העני שבא מתוך הרגשת שפלות וביטול - קדם לקרבנו של העשיר.
במענה לשאלה, באר הרב, שביהדות, ניתן להגיע לכל דבר דרך כל דבר. לדוגמא: בתורה יש גם את עניין התורה לכשעצמו, אבל יש גם את עניין המצווה שבלימוד התורה - שזה אמירת דברי התורה בפה - "עקימת שפתיו הוי מעשה" (סנהדרין סה, א) וכן במצוות, שאדם הנותן צדקה הגם שזו מצווה, אבל הוא עניין של מס"נ, ועד שלפעמים זו מס"נ גדולה יותר ממסירת הנפש עצמה, שהרי ישנם שממונם חביב עליהם יותר מגופם (ראה חולין צא, א)... וכן יש את כוונת המצוות, שהיא נחשבת כחלק ה'תורה' שבמצוות.
תועבת ה' כל גבה לב
בסוף השיעור סיפר הרב, על אחד הצדיקים, שבילדותו לימד אותו ה'מלמד' חומש, ואז הגיעו לשם ה' שכפי הנהוג היו מציינים אותו בשני יודי"ן (והסיבה לכך היא שהיו"ד הראשונה היא היו"ד הראשונה של שם הוי', והיו"ד השניה היא היו"ד האחרונה של שם אדנ"י) ואז שאל התלמיד את רבו מהן פשר שני היודי"ן הללו, וענה לו הרב שזהו שם ה'. כשהגיעו לסוף הפסוק והתלמיד הבחין בנקודותיים, חשב לתומו שגם זה שם ה' אך במאונך... ואז הסביר לו רבו, שכששני היודי"ן עומדים האחד ליד השני - אזי הוא שם ה', אך כששני הנקודות עומדים האחד מעל לשני - זה לא שם ה'.
כשגדל הילד והיה לאדמו"ר, סח לחסידיו, שמסיפור זה למד הוראה בעבודת ה': כששני יהודים (יודי"ן) עומדים אחד ליד השני, ואף אחד לא רואה את עצמו גדול יותר מחברו - הרי שכאן שורה השכינה; אבל כשהחד מתנשא מעל חברו - אין זה מקום השכינה...
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -