באתי לגני תשל''ב חלק ד'
תקציר השיעור
תקציר הפרקים הקודמים:
הרבי מבאר שבבית־המקדש מצינו את ב' העניינים 'אתכפיא' ו'אתהפכא': עצם הקמת המשכן ומקדש הו"ע ה'אתהפכא', והקרבת הקרבנות הו"ע ה'אתכפיא' - שההבדל שבין 'אתכפיא' ו'אתהפכא' שב'אתהפכא' הדבר נשאר במציאותו, אלא שנעשה מציאות של קדושה (וע"ד שהעצי שיטים נעשו לקרשי המשכן); וב'אתכפיא' הדבר יוצא ממציאותו ועולה למעלה (וע"ד שהקרבן נשרף ועולה למעלה).
מזון המלאכים
המשך אות ח - "ולהוסיף":
כאן מוסיף הרבי שבקרבן נפעלה העלייה לא רק בקרבן עצמו, אלא גם במלאכים עליונים הניזונים מהקרבן (וכפי שנאמר בנוגע לקרבנות "לחמי לאישי" (במדבר כח, ב) - שהקרבן הוא 'לחם ומזון' לשרפים הנקראים "אשי"), וכפי שבקרבן נפעל כליון וביטול, כך נפעל גם במלאכים הניזונים ממנו.
זוהי גם הסיבה שהלווים היו שרים בשעת הקרבת הקרבן, שהיות ובקרבן הי' עליית המלאכים, אזי הוצרכו לשיר, וכפי שידוע בפירוש מאמר חז"ל (שבת נא, ב) "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" שהפירוש הפנימי בזה שבעלי השיר הם המלאכים, שע"י השיר הם 'נמשכים' ויוצאים מהכלים שלהם להיכלל באלוקות.
הרבי מוסיף שפירוש זה קשור גם הפירוש הפשוט ש"בעלי השיר" הם בהמות וחיות, שהמלאכים נקראים ג"כ 'בהמות' ו'חיות' (תניא פרק ל"ט). ויש להוסיף, שהסיבה שבלשון הקודש נקרא הניגון בשם 'שיר' הוא שהניגון הוא כעין טבעת - שחוזר על עצמו שוב ושוב.
ביטול בתכלית
אות ט:
הרבי מבאר שהעניין של ההעלאה נרמז גם בשם 'קרבן'. ש'קרבן' פירושו שהוא מתקרב לאלוקות, (ולא שאלוקות מתקרב איליו) ועד שמבואר בלקוטי תורה ש'להקריב' אותיות 'להרקיב', דהיינו שהביטול הנעשה ע"י הקרבן הוא ביטול בתכלית דוגמת עניין הרקבון.
והסיבה שע"י הקרבן נעשה הביטול בתכלית, שע"י הקרבן נעשית ההעלאה למעלה ביותר, וכאיתא בפרע"ח (שער התפילה, שער א, פרק ה - בשם הזוהר): "עד היכן סליק רעותא דקורבנין כו' לעילא לעילא עד א"ס".
אדם כי יקריב - "מכם"
"ועד"ז הוא בעבודת הקרבנות שבנפש האדם"
כאן עובר הרבי לבאר את עבודת הקרבנות כמו שהיא בנפש האדם. שכפי שביארנו שעניין הקרבן הוא העלאה וביטול, ועד לביטול בתכלית ('להקריב' אותיות 'להרקיב'), וכפי שגם מתבטא הדבר בגשמיות שהבהמה עולה ונשרפת ע"ג המזבח וכנ"ל, כן הוא בעבודה בנפש האדם, שעניין הקרבנות בנפש האדם הוא עניין התפילה ("תפילות כנגד קרבנות תקנום" - ברכות כו, ב) - וידוע תורת הבעש"ט, דזה שאדם חי אחר התפילה אין זה עפ"י טבע, כי מצד הכוונות הגדולות שבתפילה הי' צריך להיות אצלו כלות הנפש.
ולכן גם ההכנה לתפילה היא עניין ההכנעה והביטול ("אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ופירש רש"י: "הכנעה ושפלות") - אלא שהביטול שבתפילה הוא מצד הקירוב לאלוקות (שלכן רוצה להיכלל בו) והביטול שקודם התפילה הוא שמתבונן על ריחוקו מאלוקות.
וי"ל שמה שנתבאר קודם ש'להקריב' אותיות 'להרקיב' - זה קאי על הביטול שקודם התפילה, שהוא בדומת רקבון הגרעין, אבל הביטול שבתפילה הוא הצמיחה שנעשית אח"כ וכפי שמובא במאמר הצ"צ, שההכנעה והשפלות שקודם התפילה היא ע"ד מאמר חז"ל (עירובין יג, ב): "כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו" - שקודם התפילה נעשה הרקבון ("משפיל עצמו") ואח"כ בתפילה "הקב"ה מגביהו".
שני סוגי רקבון
בנוגע למשל שהובא כאן במאמר מרקבון הגרעין שכתוצאה ממנו נעשה אח"כ הצמיחה, יש להדגיש, שהצמיחה נעשית רק באם הגרעין נרקב באדמה (ששם יש 'כח הצומח') אבל אם הגרעין נרקב בשק - לא יצא ממנו מאום. והנמשל הוא החילוק שבין 'מרירות' ל'עצבות': 'מרירות' היא רגש הבא כתוצאה מהתבוננות באלוקות, וצערו על שנתרחק מאלוקות; 'עצבות' נוצרת מכך שהוא מרגיש את עצמו, וכואב לו מדוע הוא לא זכה להגיע למדרגות עילאיות. רגש ריקבון הבא כתוצאה מהרגשת ישותו העצמית, לא מוביל לצמיחה, אלא להפך ח"ו. רק רגש הנוצר כתוצאה מ'ביטול' לה' יכול לשמש כהכנה לתפילה - הקרבן שבנפש האדם.
שני סוגי התבוננות
אות יו"ד:
באות זו מבאר הרבי שני אופנים בהתבוננות המביאה לידי הכנעה ושפלות (שצריכים להיות קודם התפילה):
ביאור א - מאדמו"ר האמצעי: אדמו"ר האמצעי כותב, שעל האדם להתבונן "בעוצם פחיתותו וגודל ריחוקו", ומוסיף אדמו"ר האמצעי שהתבוננות זו תהיה "בחשבון טוב ומדוקדק הנק' מארי דחושבנא" - "מארי דחושבנא" הכוונה שיעשה חשבון נפש כמו בעל העסק, שהעניין נוגע לו, ולא כמו מנהל חשבונות חיצוני שאין זה מעניינו באם בעל העסק הרוויח או הפסיד.
בנוגע למ"ש רבינו האמצעי "חשבון טוב ומדוקדק" מבאר הרבי, שזה ע"ד מש"כ רבינו האמצעי בשער היחוד, שהתבוננות אמיתית היא באופן שמתבוננים בכל פרט ופרט, אלא שלאחרי זה יש להתבונן גם באופן כללי, וכך יש את שתי המעלות: א) שהחשבון הוא 'פנימי', ולא רק באופן מקיף 'מלמעלה'; ב) אין 'נאבדים' בפרטים, אלא זוכרים מהי המטרה בכל החשבון.
ביאור ב' - מהצמח צדק: הצ"צ כותב, שהתבוננות צריכה להיות כפי שאמרו חז"ל (ב"ב עח, ב) עה"פ (במדבר כא, כז): "בואו חשבון" - "בואו ונחשוב חשבונו של עולם" - שצריך להתבונן שתכלית הירידה דבריאת העולם וירידת נשמתו למטה היא צורך עלייה, וכיתבונן שאינו משלים הכוונה - יבוא לידי שפלות.
והרבי מבאר שהתבוננות זו יותר קשורה לעניין התפילה, שהרי בכדי להבין גודל הירידה צריך להתבונן בהפלאת האלוקות, וא"כ נמצא שבשפלות שלו יש לא רק את מעלת הביטול, אלא נרגש גם העילוי דאלוקות, ונמצא שיש ג' מדריגות: ההתבוננות הא' (כפי שכותב אדמו"ר האמצעי): שמתבונן "בעוצם פחיתותו וגודל ריחוקו"; ההתבוננות הב' (כפי שכותב הצ"צ): שנרגש בה רוממות הא-ל כפי שזה נוגע לשפלות האדם; וההתבוננות שבתפילה עצמה - רוממות הא-ל מצד עצמה.
המשך בשיעור הבא >
נכתב על ידי שמואל אלבום