המשך תער"ב - ד’’ה אמר רבי אבהו העת"ר - חלק יו"ד

א"ר אבוהו למה תוקעין בשופר של איל אלא אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ומזכיר אני לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם, וצ"ל מה שייך העקידה לתקיעת שופר דתק"ש הו"ע התשובה ומה שייך זה אל העקידה שעי"ז אני מזכיר לכם כו’, ומה"ע ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם כו’. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל בענין העלם וגילוי שהגילוי כמו במציאותו נמצא כלול בהעלם ונתגלה כו’, והמעלה בזה שהגילוי בקירוב אל ההעלם ומעין ההעלם כו’, והגירעון שאינו בבחי’ התחדשות, וגם מה שנמשך תוס’ אור אין זה אור חדש כו’, והגילוי הוא בבחי’ הגבלה במדה ושיעור כו’.

שטז) והנה כ"ז הוא בבחי’ גילוי מן ההעלם שיש בזה יתרון מעלה גדולה שהוא בבחי’ דביקות במקורו ומעין מקורו כו’, והגרעון בזה שאינו בבחי’ התחדשות וגם התוס’ אורות אינו בחי’ אור חדש וההמשכה היא בבחי’ העלם וגילוי שזהו הארה לבד כו’. אמנם ענין יש מאין ה"ז להיפך לגמרי מגילוי מן ההעלם כו’, שהרי היש אינו ממהות מקורו כלל, שהמקור הוא בחי’ האין האלקי שהוא בבחי’ אין ממש שלא בבחי’ מהות דבר כלל, והיש המתהווה הוא בבחי’ יש ממש בבחי’ מהות ומציאות דבר כו’, ולא כמו בהשתל’ שיש ג"כ אין ויש שאינם אין ויש אמיתים, והיינו שהאין אינו בחי’ אין ממש והיש אינו בבחי’ יש ממש כו’, ובד"כ הוא בחי’ יש מיש רוחני כו’, וכמו בעו"ע דמה שנמשך מן העילה אל העלול ה"ז רק בחי’ האחרונה שבהעילה (וכמשנת"ל פ’ שט"ו שהוא בחי’ הארה לבד כו’), וג"ז הוא בחי’ אין לגבי העלול כו’. וכמו מתיקות שבתפוח לגבי המתיקות שבכח הצומח (או בהמזל רוחני), הרי מתיקות התפוח הוא מתיקות גשמי הנרגש לחיך ואינו בערך לומר שגם בכח הצומח או בהמזל נמצא מתיקות כזאת כו’, רק דהמתיקות דשם היא מתיקות רוחני ודק מאד וכמו מתיקות שבמדות או מתיקות שבשכל וכה"ג ומזה נעשה המתיקות הגשמי שבתפוח כו’. וכמו"כ הוא בעו"ע שהעילה הוא בבחי’ הדקות שנק’ אין לגבי הגשמת העלול כו’, ומ"מ אין זה שהוא בחי’ אין ממש, שגם העילה הוא בבחי’ מהות דבר במציאות רק שהוא בבחי’ הדקות והרוחניות כו’, וכמו המתיקות שבמזל דעם היותו רוחני לגבי מתיקות התפוח ה"ה ג"כ בבחי’ מתיקות רק שהוא מתיקות רוחני ודק ונק’ אין רוחני אבל לא בחי’ אין ממש כו’, וכן המתיקות שבתפוח אינה מתיקות גשמי, שהרי הטעם הוא רוחני רק שהוא נאחז בהגשמי והוא בטעם מורגש לחיך כו’, וה"ז יש מיש רוחני כו’, ולכן בעו"ע כל עילה הוא בחי’ עלול ויש לגבי העילה שלמעלה ממנו כו’, וכמו בהמזלות דגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם כו’ שהמזל הרוחני השופע בהתפוח הגשמי ה"ה בבחי’ גשמי לגבי המזל הגבוה ממנו ושופע בו כו’, וא"כ מה שנק’ אין לגבי התחתון אינו אמיתית שהרי נק’ יש לגבי העליון כו’, וכן העליון הוא בחי’ אין רוחני לבד לא בחי’ אין ממש כו’. וכמו"כ הוא בהשפעת השכל מן המשפיע אל המקבל עד"מ הרב המשפיע שכל לתלמידו המשכיל ונבון ביותר מכל תלמידיו שבודאי משפיע לו את הדבר שכל בתכלית הדקות והפשטת ההגשמה וכמו שהשכל הוא בעומק נקודתו כו’ לפי ערך אופן תכלית דקות כלי השכל של התלמיד כו’, אך הנה תכלית הדקות הזאת ה"ז בבחי’ גסות והגשמה לגבי נקודת אור שכל זה כמו שמשיגה הרב המשפיע לעצמו לפי ערך אופן תכלית דקות כלי שכלו המובדלים בערך מכלי שכל המקבל כו’, והיינו שגם חיצוניות השכל מה שבא בהשגה הרי הרב כמו שמשיגה ומסבירה לעצמו לפ"ע כלי שכלו ה"ה באופן אחר בבחי’ ריבוי האור והגילוי בהשכל ובעומק הענין כו’, וכמו שמביא את הענין להתלמיד עם היותה בתכלית הדקות ה"ז בבחי’ יש לגבי כמו שהוא בעצמו שנק’ אין לגבי’ כו’, והיינו דחיצוניות השכל כמו שמשיג אותו הרב הוא בחי’ האין של המקבל, שהוא השכל הנשפע אל המקבל כו’ (וגם בההשפעה גופא מה שמשפיע להמקבל הרי הרב המשפיע רואה ומשיג בזה בחי’ עומק ודקות הרבה ממה שהתלמיד משיג בזה גם בדקות כלי שכלו כו’), ומלבד זה יש עוד בחי’ אין נעלם לגבי התלמיד והוא עומק ופנימיות השכל הזה שא"א לו כלל להשפיע להתלמיד ולהבינו בזה כי זה למעלה מכלי שכלו לגמרי, ובהכרח להעלימו לגמרי ולהשפיע לו באופן שלא יהי’ ניכר ונרגש כלל בההשפעה כו’ (רק מה שנמצא נעלם באותיות קצרות כו’ וכמ"ש במ"א), דהעומק והפנימיות הזאת היא בבחי’ אין יותר וההשפעה היא בבחי’ הגשמה יותר לגבי פנימיות זאת כו’. והנה כאשר צריך הרב להשפיע עוד שכל זה לתלמיד הקטן מהתלמיד הראשון הרי צריך להשפיע אותו בבחי’ הגשמה יותר כו’, עד שבחי’ דקות ההשגה של התלמיד הראשון ה"ז בבחי’ אין לגבי התלמיד הקטן ממנו כו’ (וגם בזה יש ב’ בחי’ אין הנ"ל האין של החיצוניות והאין שהוא בחי’ הפנימיות כו’, והכל הוא מה שמושג בתלמיד הראשון והוא בבחי’ אין לגבי התלמיד הקטן כו’), וכ"ז אינו בבחי’ אין ממש שהרי האין של התלמיד הקטן ה"ז בחי’ יש בתלמיד הראשון, וכמו"כ בחי’ האין כמו שהוא אצל הרב אין זה אמיתי רק בחי’ אין רוחני לבד שהוא ג"כ בבחי’ מציאות דבר שכל כו’, ואדרבא הוא אמיתת היש של השכל הזה כמו שהוא לאמיתתו, והשגת התלמיד הוא בחי’ אין שאינו כפי אמיתת הענין וכלא חשיב כו’, וגם שהאין של המשפיע יש לו ערך ושייכות מ"מ להיש של התלמיד ויכול לבוא ע"ז, וכמו שקאים אינש אדעתי’ דרבי’ כו’ שבמשך זמן ע"י ההתעסקות בהענין הנשפע לו יבוא גם הוא על העומק כמו שהרב מבין ומשיג את הענין כו’ (ובמ"א מבו’ שיכול לבוא גם על עומק פנימיות השכל שהוא בחי’ האין הנעלם הנ"ל), והיינו לפי שאינו בבחי’ אין אמיתי ע"כ יש לו ערך ושייכות כו’.

קיצור. והנה יש מאין היפך העלם וגילוי, שהאין האלקי הוא אין ממש וההתהוות יש ממש בבחי’ מהות אחר לגמרי, ולא כמו בעו"ע שזה יש מיש רוחני, וכמו המתיקות שבמזל והמתיקות שבתפוח שהוא הטעם, וכן בשכל ידיעת הרב בחיצוניות השכל ה"ז אין (ופנימיות השכל הוא אין נעלם) וההשפעה גם לתלמידו היותר גדול ה"ז יש, והיש דתלמיד הגדול הוא אין לגבי תלמיד הקטן, והרי אין זה אין באמת, כמו"כ האין של התלמיד אינו רק אין רוחני, ובאמת הוא עיקר היש וההשפעה היא כאין לגבי’.

שיז) והדוגמא מזה יובן בסדר השתל’ דעולמות בי"ע (וכן הוא בהשתל’ הע"ס דאצי’ זמ"ז כו’), דמל’ דברי’ נעשה כתר ליצי’ ומל’ דיצי’ כתר לעשי’ כו’, דבחי’ מל’ דברי’ הוא בחי’ האין של היש דיצי’, וכידוע דברי’ נק’ חשך ויצי’ אור וכמ"ש יוצר אור ובורא חשך כו’, ונודע דמה שנק’ חשך היינו שאינו בבחי’ יש מורגש עדיין כמו היצי’ שנק’ התגלות היש שהוא בחי’ יש מורגש כו’, משא"כ בריאה אינו בבחי’ יש ומציאות כ"א בבחי’ אפשרות המציאות לבד כו’ כידוע, וע"כ נק’ הברי’ אין שנעשה ונתהווה מזה בחי’ היש דיצי’ כו’, וכמו התהוות הדבור מהמח’ כו’, ומה שנעשה מקור ליצי’ הוא בחי’ מל’ דברי’ לבד, דהט"ס דברי’ ה"ה למעלה מלהיות גם בבחי’ מקור ליצי’ כו’, וה"ז כמו עד"מ ברב ותלמיד שהאין הנעלם הוא למעלה לגמרי מהמקבל, וגם ההשפעה הבאה להמקבל שזהו בחי’ החיצוניות הרי מה שהוא לפי ערך כלי המקבל ה"ז בבחי’ הגשמה לגבי מה שהרב יודע ומשיג בזה שהוא בחי’ אין לגבי המקבל כו’, וכן מל’ דיצי’ שנעשה כתר לעשי’ ה"ז כמשל ההשפעה לתלמיד קטן כו’. וכ"ז הוא באמת בחי’ עו"ע שהאין דברי’ אינו אין אמיתי רק אין רוחני לבד, דגם אפשרות המציאות הוא בחי’ מציאות רק שאינו יש ממש, אבל ג"כ אינו אין ממש כו’, ובאמת אדרבא הוא עיקר היש של ההשפעה שזהו אמיתית המדרי’ העליונה שבבי"ע ובחי’ היצי’ וכ"ש העשי’ ה"ז בחי’ אין וכלא חשיבא כו’. וכ"ז הוא בעולמות בי"ע שהן בבחי’ עו"ע כו’, אבל מאצי’ לבי"ע ה"ז מאין ליש ממש דבחי’ מל’ דאצי’ הוא בחי’ אין אמיתי לגבי בי"ע שאינו בבחי’ דבר ומציאות כלל כו’, וכידוע דבחי’ מל’ דאצי’ הוא בחי’ אפיסת המציאות והעדרו כו’, ובחי’ המציאות דבי"ע (דהיינו הכלים דבי"ע וגם האורות דנ"ר שבא בבחי’ אור של תולדה כו’ ומכ"ש הנבראים דבי"ע) הן באין ערוך לגמרי לגבי בחי’ המל’ ונתהוו בבחי’ התחדשות ממש כו’, דבלא דבר לא יש בחי’ דבר כלל וה"ז התהוות חדשה ממש שלא הי’ כלל קודם שנתהווה כו’. והדוגמא לזה כמו צמיחת התבואה והפירות מכח הצומח שבארץ הרי בכח הצומח לא נמצא מציאות התבואה והפירות כלל ובאו בדרך התחדשות ממש כו’, רק שבצמיחה הרי יש תחלה זריעת הגרעין ועי"ז הוא הצמיחה כו’, אך זהו דוקא ע"י רקבון הגרעין שנפסד צורתו ומציאותו לגמרי כו’ (ומ"מ אין זה בבחי’ יש מאין ממש, והדוגמא מזה הוא בהתהוות הכלים בעקודים כו’ וכמשנת"ל פ’ קל"ב), אמנם יש צמיחה שלא ע"י הזריעה שצומחים כמה עשבים ואילנות וגם פירות שלא ע"י זריעה כלל וה"ה בבחי’ יש מאין ממש כו’, וכמ"ש באגה"ק סי’ ך’ דביסוד העפר יש כח הצמיחה מאין ליש כו’, ולכן הצמיחה היא בבחי’ בל"ג שגם ע"י זריעה הרי הצמיחה היא לא לפ"ע הזריעה דמגרעין א’ יכול להיות ריבוי גרעינים וכמו ויזרע יצחק כו’ וימצא מאה שערים כו’, וביותר בהצמיחה שלא ע"י זריעה הרי צמיחת העשבים והאילנות הן עד אין שיעור ממש כו’, ומה שיש הפסק לפעמים בצמיחה הוא מפני שמתייבש הארץ ואינו כלי לכח הצומח, אבל מצד כח הצומח אין בזה שיעור והגבלה כלל כו’, ולא כמו בעו"ע העלם וגילוי שנכלה כחו כו’ כמשנת"ל פ’ שי"ב, וזהו מפני שהמקור הוא בבחי’ אין ממש שאינו בבחי’ מציאות כלל, והמתהווה אינו נמצא כלול במציאותו בהאין האלקי וההתהוות היא התהוות חדשה שאינו במדרי’ מקורו כלל, וע"כ ההתהוות היא בל"ג ולא יכלה כחו לעולם כו’ (והא בהא תליא דכאשר המהווה והמתהווה הן בערך זל"ז היינו שהמהווה הוא בבחי’ מציאות וההתהוות הוא בבחי’ גילוי ההעלם לבד והוא בחי’ אין ויש רוחני כו’, יש הגבלה להגילוי וההתהוות כו’ מפני שהמקור הוא בבחי’ הגבלה וההתהוות היא בחי’ גילוי ממקורו דהיינו שהוא הארה ממש ממקורו כו’, אבל ביש מאין שהמהווה אינו בבחי’ מציאות ואינו בבחי’ הגבלה כלל בעצמו (ר"ל ההגבלה שבהמתהווה לא יש בו כלל כו’), וההתהוות אינו בבחי’ גילוי ממנו כ"א שמתהווה דבר חדש שבאין ערוך לגמרי כו’, ע"כ אין בזה הגבלה כלל ותהי’ ההתהוות עד אין שיעור כו’. וי"ל דכמו"כ הוא גם בבחי’ סוכ"ע שהמדרי’ בזה הן בבחי’ בלי גבול כו’ דלבד זאת דכל מדרי’ בעצמה היא בל"ג הרי אין גבול ושיעור כלל לריבוי המדרי’ כו’, דממכ"ע שזהו בבחי’ עליון ותחתון ומשתלשלים זמ"ז יש בזה מדה ושיעור כו’, וכמו גדול אדוננו ורב כח שיעור קומה של יוצ"ב כו’, וגם מ"ש ולתבונתו אין מספר אין זה בבחי’ בלי מספר ממש כו’ וכמ"ש במ"א, אבל בבחי’ סוכ"ע הוא בבחי’ בל"ג ממש, וכידוע בענין אנת הוא חד ולא בחושבן שהוא בחי’ חד בעצם, וע"כ ההתפשטות הוא בלי חושבן ממש בבחי’ ומדרי’ עד אין שיעור כו’. וידוע דבסוכ"ע יש ג"כ בחי’ השתל’ הכתרים זמ"ז כו’, וי"ל לפי שהמדרי’ הן באין ערוך זל"ז בחי’ עד ולא עד בכלל כו’ ע"כ הן בבחי’ בל"ג כו’, רק שבסוכ"ע הרי בעצם מדריגתן הן בבחי’ בל"ג כו’, וביש מאין מפני שההתהוות היא בדרך אין ערוך ה"ז בבחי’ בל"ג כו’), והיינו מפני שהאין הוא בחי’ אין אמיתי וההתהוות הוא בבחי’ התחדשות ע"כ ההתהוות היא בבחי’ בל"ג כו’.

קיצור. והדוגמא מזה בעולמות בי"ע שהן בחי’ עו"ע, ברי’ רק אפשרות המציאות, ומל’ דברי’ אין לגבי יצי’ (והט"ס הן כמו אין הנעלם) וה"ז ג"כ מציאות, ובאמת הוא עיקר היש לגבי יצי’, וכן יצי’ לגבי עשי’, אבל מל’ דאצי’ אין ממש לא דבר, ולא נמצא בו דבר, וההתהוות יש ודבר שזהו התחדשות, וכמו התהוות גשם הצמיחה מכח הצומח, ולכן יכול להיות הצמיחה בלי שיעור, וכמו"כ ביש מאין להיות המקור אין שאין היש כלול בו, וההתהוות הוא מהות אחר, ע"כ הוא בבלי שיעור וגבול.

שיח) והנה לכאו’ גם בחי’ אין דמל’ דאצי’ אינו בחי’ אין אמיתי כ"א אדרבא הוא עיקר בחי’ היש כו’, וכידוע בענין אל דעות ה’ ב’ דעות דעת המקבל ודעת המשפיע שהן הפכים זמ"ז כו’, דהנה ד"ת שזהו דעת המקבל הוא שלמטה יש ולמעלה אין, וכמו והחכ’ מאין תמצא הרי החכ’ הנמצאת היא בחי’ יש והכח השופע המהווה אותה מאין הוא בבחי’ אין, ולגבי כח השופע הוא בהיפך שהחכ’ הנמצאת היא בבחי’ אין דכלא חשיבא ממש לגבי העצמות שהוא אמיתת היש כו’, דכמו"כ הוא בהתהוות העולמות מאין ליש שנק’ האצי’ בשם אין לגבי בי"ע שהם היש ודבר מה, ובאמת הוא להיפך שהאצי’ הוא אמיתת היש כי הוא העצם וכל דיירי ארעא כלא חשיבא שהנבראים הן בחי’ אין באמת כו’. וא"כ הרי כמו שנת"ל בבי"ע שהמקור הוא אמיתית היש לגבי המתהווה כמו מל’ דברי’ לגבי יצי’ כו’ כ"א שהוא בבחי’ אין רוחני לגבי’, הרי לכאורה כמו"כ גם בבחי’ מל’ דאצי’ לגבי בי"ע כו’. רק צ"ל שנק’ אין אמיתי מפני שהמציאות דבי"ע לא נמצא בבחי’ המל’ כלל, ומה שאצי’ הוא אמיתית היש היינו שהוא אלקות שזהו האמיתית והנבראים אינם מציאות אמיתי כו’, אבל לא שבאצי’ נמצא ענין היש ח"ו, ואינו דומה לאין דברי’ לגבי יצי’ דהאין דברי’ הוא אותו המהות דיש דיצי’ אלא שהוא בבחי’ אין רוחני לגבי’ כו’, משא"כ באין דאצי’ שאינו מהות בחי’ היש דברי’ כו’. הנה לכאורה משמע שגם בחי’ המהות דנבראים נמצא כלול בבחי’ מל’ דאצי’ כו’, וכדאי’ בע"ח שיש כל מיני דצ"ח באצי’ וכמו שנק’ המל’ בשם סלע ואבן ולפעמים בשם עפר ולפעמים בשם שושנה ותפוח כו’. והענין הוא עד"מ כשיצייר האדם בשכלו ומחשבתו באיזה דומם או צומח הרי נעשה ציור אותו הדבר במחשבתו בבחי’ הרוחניות של המח’ שלו ממש כמו שמצויר הדבר בגשמיות, וכפי אופן הרצון בלבבו לחשוב יחשוב אם בתפוחים או באבנים וכיוצא וכן יתהוו הציורים במחשבת שכלו כו’, רק שבמחשבת האדם ה"ז בכח לבד ואין בזה פועל כלל כו’. והדוגמא מזה יובן למעלה בהיות שבחי’ אצי’ בכלל הוא בחי’ רצון המאציל להשפיע מן העצמות כו’, שהרצון הזה הוא האמצעי להיות התהוות העולמות כו’, כדאי’ בזהר כד סליק ברעותי’ למברי עלמא ואי’ בע"ח שזהו בחי’ הרצון דא"ק דברצון זה נכלל כל מה שנתהווה בעולמות והוא בחי’ הממוצע כו’ כמשנת"ל פ’ קס"ד ואח"ז, וכמו"כ בחי’ האצי’ הוא בחי’ הרצון להתהוות העולמות כו’, רק שבא"ק הוא בבחי’ העלם עדיין שזהו ראשית ההתהוות שאין בו בחי’ פרטים עדיין וכמו חומר הראשון כו’ וכמו שנת’ שם, ובאצי’ בא הרצון בהתגלות, דאצי’ הוא בחי’ גילוי ההעלם כו’ וכמשנת"ל פ’ שי"ג, וכמו עד"מ הרצון באדם שמטה שכלו ומדותיו לאופנים פרטים בשינוים רבים והנפש עצמה הרי אחת היא בבחי’ יחידה, והשכל ומדות מתפשטים בגילוי מההעלם באופנים שונים לפי רצון הנפש כו’, כמו"כ עצמות המאציל הוא כמשל יחידה והאורות הנאצלים מההעלם אל הגילוי בבחי’ חו"ב דאצי’ וכן המדות דאצי’ הוא רק בחי’ הגילוי אור מן ההעלם לפי רצון המאציל כו’. ואמנם מה שבא מן השכל והמדות לאיזה ענין פרטי כמו לחשוב בדומם דאבן הנה מיד יתהווה במח’ אותיות הציור של הפרט ההוא כו’, והן הנקראים יו"ד מאמרות דאצי’ כמו מא’ תדשא הארץ ומא’ יהי רקיע הכוללים כל פרטי הנבראים כו’, וכמו שבאדם יבוא מציור הרוחני שבמח’ לגשמיות כן למעלה הרי מבחי’ האותיות דאצי’ שציירו הדצ"ח הוא כח האלקי השופע ומהווה מאין ליש ממש הרקיע הגשמי ממא’ יהי רקיע שבמח’ ודבור כו’, ומה שנק’ המל’ בשם סלע ואבן היינו כשבאו אותיות דאצי’ להיות כח אלקי להוות מאין בחי’ הדומם דבי"ע אז גם כח האלקי הזה יקרא בשם אבן ע"ש השפעתו כו’, כמו עד"מ מחשבת האבן באדם כו’, וכן מה שהמל’ נק’ תפוח הן האותיות המהווים את התפוחים דבי"ע שנק’ המקור ג"כ בזה השם כו’ וכן בכל מיני דצ"ח כו’. וא"כ הרי מהות דצ"ח דבי"ע הי’ תחלה בבחי’ האותיות דבחי’ מל’ דאצי’ (וגם באותיות דמדות ומח’ דאצי’ כו’), וידוע דמציאות הנבראים הוא ג"כ בחי’ אותיות כו’ (ועמ"ש במ"א בהגהות לתו"א ד"ה פתח אלי’ בענין הפרסא כו’), ולכאורה אין זה התחדשות כו’ (ובפרט לפי הידוע שלמעלה הרי כח אינו חסר את הפועל הרי כל הדצ"ח שנתהוו בבי"ע נמצאים כלולים באצי’ כו’, ובאמת בבחי’ כח ופועל למעלה הוא שהפועל הוא לפי אופן הכח כו’ וכמ"ש במ"א, ומ"מ הרי נמצאים הנבראים בבחי’ כח באצי’ וה"ז ג"כ כמו העלם וגילוי שאינו התחדשות כו’). אבל האמת הוא דבריאה יש מאין הוא שלא הי’ מהות היש כלל תחלה בהעלם במקורו באצי’ (ועמשית"ל פ’ שכ"ח), שהרי אין ערוך והשתוות כלל בין גשמיות הנברא לגבי בחי’ אותיות דאצי’ האלקי עד שנא’ שהי’ אפי’ דוגמתו באצי’ תחלה כו’.

קיצור. וצ"ל והלא גם מאצי’ לבי"ע הרי ד"ע שלמעלה יש וכל דיירי ארעא כל"ח, רק שבאצי’ לא יש מציאות הנבראים, והלא יש בחי’ דצח"מ במל’ דאצי’, דהנה אצי’ הוא הרצון להתהוות וזהו התגלות הע"ס ע"י הרצון, וכשבא לידי מח’ פרטיות ז"ע הע"מ היינו האותיות דדצח"מ שבמל’, וגם הנבראים הן אותיות, אך באמת מציאות הנבראים לא יש כלל באצי’ ובא בבחי’ התחדשות.

שיט) ומה שיש בחי’ דצ"ח באצי’ והן האותיות דיו"ד מאמרות דאצי’, הענין הוא דהנה כ’ בסש"ב ח"ב פ"ד בענין הגדול הגבור דהגדול הוא בחי’ החסד כו’ להוות ברואים מאין ליש כו’, ונק’ גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו כי גדול ה’ כו’ ולכן משפיע ג"כ כו’ (ונראה הכוונה כמ"ש באגה"ק סי’ ך’ שהאור מהווה להיותו מעין המאור כו’), והגבור הוא מדת הצמצום ומניעת ההתפשטות כו’ שיהי’ הנברא בבחי’ יש ודבר בפ"ע כו’, ובשרשן הן הב’ ידות יד הגדולה ויד החזקה שהן בחי’ חו"ג שבאריך, יד הגדולה היא עצם השפע שנגלה מן ההעלם לגילוי כו’, ויד חזקה הוא כח המחלק המצמצם השפע שהוא הגילוי כו’ (ובשרש שרשן הן בחי’ חו"ג שבעצמות והוא מה שאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית כו’). וכמו"כ באצי’ הן בחי’ חו"ג שבאצי’ שהוא בחי’ כח הגילוי וההתפשטות וכח הצמצום וההגבלה כו’, וזהו בחי’ הכלים והאותיות שבאצי’ שהן המגבילים ומחלקים את האור כו’ וכמ"ש בסש"ב שם, והתגלות האור שבא בבחי’ מדה וגבול הנה ההתגלות בעצם אין זה התחדשות שהרי כבר הי’ הגילוי בהעלם קודם שנתגלה, אבל ההגבלה היא בבחי’ התחדשות כו’. הגם שהיתה הגבלה כלולה תחלה בכח ההתגלות כו’, הנה אז לא היתה עדיין בבחי’ גבול כלל רק בבחי’ כח המגביל לבד כו’, וכמו בחי’ חו"ג שבאריך שכח הגבול כמו שכלול בבחי’ כח הגילוי וההתפשטות דאריך הרי אינו מגביל כלל את האור כמו שהוא בבחי’ אריך גופא, רק כמו שבא באצי’ ה"ה בא בבחי’ הגבלה לגבי בחי’ אריך כו’, וכמשנת"ל פ’ שי"ג ההפרש בין בחי’ הא"ס שלמעלה מאצי’ ובחי’ א"ס דאצי’ שהע"ס אין סוף להתפשטותן אבל הכל במדרי’ האצי’, והא"ס שלמעלה מאצי’ הוא שנמשך בכ"מ ובכ"מ הוא בבחי’ א"ס כו’, הרי שבחי’ הגבו’ דאריך אינו מגביל את האור דבחי’ אריך עצמו רק פעולת הגבו’ הוא דמה שבא באצי’ הוא בבחי’ הגבלה לגבי אריך כו’, וכמו"כ הוא גם באצי’ אינו בבחי’ גבול עדיין רק בבחי’ כח הגבול (וכמשנת"ל פ’ רפ"ח), וההגבלה ממש היא בבי"ע שבא בבחי’ הגבלה ובבחי’ מציאות ממש שזהו בבחי’ התחדשות גמורה שלא הי’ באצי’ כלל דשם הוא רק בבחי’ כח הגבול הכלול בבחי’ הגילוי כו’. והתהוות בי"ע מבחי’ אותיות דאצי’ הוא ע"י המסך והפרסא שבין אצי’ לבי"ע שהן אותיות המסתירים ומעלימים לגמרי על האותיות דאצי’ כו’, וכידוע דאצי’ הוא בחי’ מח’ כמשנת"ל פ’ ר"צ, ובאותיות המח’ יש שחושב רק את אור השכל והאותיות אינם נרגשים כלל כו’, ויש שחושב את האותיות מ"מ הרי מאיר בהם אור השכל רק שבא בבחי’ תפיסא באותיות כו’, ובודאי שאין הגילוי שוה כמו באופן הא’ מ"מ הרי מאיר אור השכל כו’ (ובפ’ הנ"ל נת’ שזהו בחי’ חיצוניות הכלים כו’ דמ"מ באצי’ הכל בבחי’ צלם כו’), אך ענין הפרסא הוא כמו המשל שבא בדברים זרים לגמרי מן השכל, והרי ההרגשה הוא המשל שהוא לבוש זר לגמרי והאור השכל מתעלם לגמרי שאינו יודע אותו כלל כו’, ומ"מ יש איזה התגלות ע"י המשל והוא כי המשל הוא לאור שכל עמוק שלא בערך שכלו, וכמו משלי שלמה שמצד עומק חכמתו לא הי’ אפשר לבוא בהתגלות כ"א במשלים בענינים זרים כו’, הרי עכ"פ יודע מזה שיש דבר שלמעלה מהשכל דלולא המשל לא הי’ יודע כלל שיש דבר שלמעלה מהשכל שהרי אותו העומק א"א לבוא בלי משל, וא"כ לולא המשל לא היינו יודעים כלל שנמצא עומק כזה, וע"י המשל יודע שיש שכל עמוק שלמעלה מהשגת שכלו לגמרי כו’ (כי יש אותיות שבאים בדרך שבירה שאין ע"י שום התגלות דבר מה, וכמו המתעסק בענינים שלמעלה משכלו ומעמיק בזה שיוכל לבוא מזה לידי שגעון ר"ל, ודבר המשוגע הוא חזרת האור למקורו והאותיות שלמעלה מן השכל נעשים צירופים אחרים כו’, והו"ע השבירה שהאור מסתלק והאותיות אינם מביאים שום התגלות כו’, משא"כ בענין המשל שמביא עכ"פ איזה התגלות והוא שיודע שיש מה שלמעלה מהשכל כו’), אבל אין זה ידיעת השכל כלל גם לא מציאותו רק מה שיודע שנמצא אור שכל עמוק שלמעלה מן השכל כו’ (ומה שיודע מן המשל את הנמשל אין זה כלל מהות השכל המתעלם בהמשל (ולעתיד יתגלה אמיתית הנמשל דמשלי שלמה כו’, והו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו כו’), וכמו מהות אחר ממש כו’, והוא בחי’ אור של תולדה כו’ והיינו מה שבא בבחי’ קירוב מבחי’ המל’ להוות ולהחיות את הנבראים כו’ שזהו כמהות אור אחר כו’). וכמו"כ הוא ענין הפרסא שעי"ז נראה מה שלמעלה מהשכל, והוא בחי’ האין האלקי דמל’ דאצי’ המהווה את היש דרך מסך ופרסא שהוא בבחי’ ריחוק ובבחי’ הבדלה לגמרי מהנבראים דבי"ע כו’, ונתהוו נבראים שבאין ערוך כלל לבחי’ האין האלקי שזהו האותיות דיו"ד מאמרות דבחי’ מל’ דאצי’ כו’ (ענין השם שנת"ל פ’ ש"ו נראה שזהו ג"כ ענין האין המהווה בבחי’ ריחוק כו’), ומה שבא בבחי’ קירוב בנבראים הן האותיות דפרסאות והאור המאיר עי"ז (וכמו האור השכל המובן ע"י המשל) שזהו מהות אחר מהאור הקודם כו’, והיינו שהאותיות יהי רקיע שנתהוו הרקיעים דבריאה אינם אותיות יהי רקיע שבבחי’ מל’ דאצי’ אלא הן אותיות שבאו ע"י המסך בחי’ הארה דהארה לבד כו’. ומכ"ז מובן איך שהתהוות הנבראים דבי"ע מאצי’ הן בבחי’ התחדשות גמורה כו’ (ובד"כ גם בחי’ כח הגבול בא בבחי’ התחדשות כו’, ובכ"מ שיכולים לומר כח הגילוי וכח הגבול הנה כח הגילוי אינו בבחי’ התחדשות (רק שבשרשו הראשון הוא בבחי’ עצם והתפשטות כמשי"ת), וכח הגבול הוא בבחי’ התחדשות כו’, ועיקר התחדשות ההגבלה בבחי’ יש ומציאות ממש הוא בבי"ע כו’). ויש יתרון גדול בהתהוות יש מאין שיש בזה גדולת א"ס ב"ה הרבה יותר מבאצי’ הנאצלים כו’, להיות דבנאצלים אין שום התחדשות כ"א מן ההעלם לגילוי לבד כו’, אבל בהתהוות הנבראים שזהו בבחי’ התחדשות גמורה יש בזה יותר מגדולת א"ס ב"ה (ובאמת ענין ההתהוות זהו רק בכח העצמות כידוע ומבו’ באגה"ק סי’ ך’) ונראה ונגלה בזה כח הא"ס ב"ה כו’. וזהו גדול ה’ ומהולל מאד בעיר אלקינו אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו דהיינו בחי’ המל’ המהווה נבראים מאין ליש כו’ שבזה דוקא נראה וניכר גדלות ה’ כו’, ועם היות שאין בזה גילוי אור ממש אדרבא הוא בבחי’ העלם והסתר לגמרי דרך מסך ופרסא כו’, שבזה היתרון בבחי’ גילוי מההעלם שהוא בבחי’ גילוי אור משא"כ יש מאין שהוא בבחי’ העלם לגמרי כו’, ומשו"ז נתהוו הנבראים בבחי’ יש ויכולים להיות בבחי’ פירוד ח"ו כו’, מ"מ יש בזה יתרון גדול מבחי’ כח העצמו’ דוקא ושבזה דוקא נראה ונגלה כח בחי’ עצמות א"ס ב"ה כו’. ולכן הי’ דוד משבח את הקב"ה בענינים גשמיים דוקא, וכמו הרים הגבוהים כו’ מה רבו מעשיך ה’ כו’, מפני שבזה דוקא יש גדולת הא"ס יותר מבהתהוות האצי’ כו’, וע"י העבודה בבחי’ היש דוקא עי"ז ממשיכים אור חדש מבחי’ עצמות א"ס ב"ה, ובא שלא בסדר והדרגה דבחי’ העלם וגילוי כ"א שנמשך אור עצמי מבחי’ עצמות א"ס ב"ה כו’. ולכן מ"ת שהתורה היא בחי’ המשכה עצמיות הי’ ע"י שהקדימו נעשה לנשמע דוקא שהו"ע קבלת עומ"ש כו’, וכן ע"י התשובה דוקא ממשיכים מבחי’ עצמות א"ס כו’, והעיקר הוא בתשובה שמצד הנה"ב דוקא כו’, וזה על ב’ אופנים אם שהתשובה הוא בהנה"א אך זהו מהריחוק שע"י הנה"ב, והוא מהריבוי העלמות והסתרים דנה"ב המחשיך ומעלים אור הנה"א כו’, שצר לו מאד להנה"א הריחוק ומתפעל בהתעוררות לצאת מן החשך כו’, והו"ע מן המיצר קראתי כו’ מן המיצר דוקא דאז היא הצעקה ביותר בתוקף ההתגלות וביציאה יתירה מכל ההעלמות וברצוא גדולה לבחי’ עצמות א"ס כו’, או שהתשובה היא בנה"ב שלו צר מהענינים המכוערים שלו (עמשנת"ל פ’ ש"א) ומתמרמר בנפשו מאד ושב לה’ בבל לבו ונפשו כו’, שכ"ז מגיע בבחי’ פנימיות ועצמות א"ס כו’. וכן הגילוים דלעתיד יהי’ ע"י עבודה דעכשיו בבחי’ ביטול היש דוקא כו’, דהתהוות היש הוא מבחי’ העצמות בבחי’ התחדשות כו’, וע"י העבודה בבחי’ היש ממשיכים אור חדש ממש מבחי’ עצמות א"ס ב"ה כו’.

וע"פ הנ"ל יובן משארז"ל אר"א כו’ תקעו לפני בשופר של איל ואני מזכיר לכם עקידת יצחק, דהנה ענין העקידה הוא מסירת הגוף בפו"מ לא רק מסירת הרצונות כו’, וע"כ שייך זה לתקיעת שופר שהוא ג"כ בחי’ מעשה כו’, והגם דתקיעת שופר הוא חכמה ואינה מלאכה, מ"מ לגבי דבור הוא בחי’ מעשה כו’, ועוד מה שתוקעין בשופר של איל הו"ע אדם ובהמה תושיע ה’, והרי הדבור הוא רק באדם אבל בהמה הוא בחי’ המעשה כו’, וזהו"ע אדם ובהמה תושיע דהיינו בחי’ המעשה דוקא, ובעבודה הו"ע הקבעמ"ש דר"ה, וידוע דקבעמ"ש הוא בחי’ מעשה לבד לפי שאין בזה גילוי אור שכל ומדות רק קבלת עול כעבד כו’, אך הקבעומ"ש דר"ה הוא הנתינה והמסירה לאלקות בכל עצם נפשו כו’. וזהו ענין תק"ש בשופר של איל בחי’ המעשה דקבעומ"ש כו’, ועי"ז אני מזכיר לכם עקידת יצחק כו’, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם הו"ע התשובה, שזהו ג"כ ענין תקיעת שופר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל רמז יש בו עורו ישינים כו’, ובזה ג"כ יש בחי’ אדם ובהמה והוא התשובה דנה"א ודנה"ב כנ"ל, דהתשובה דנה"א כאשר היא מן המיצר ה"ז מגיע למעלה מאד, ובפרט התשובה דנה"ב שמגיע בבחי’ עצמות א"ס כו’, ועז"א כאלו עקדתם עצמיכם בבחי’ מסירת הגוף כו’, וממשיכים עי"ז הגילוי מבחי’ עצמות א"ס כו’.

המשך תער"ב - ד’’ה אמר רבי אבהו העת"ר - חלק יו"ד

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה