לקו’’ת פרשת מסעי, ביאור עניין מוצאיהם למסעיהם

ביאור עוד לענין מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם. הנה א"ק נקרא אדם דבריאה ועקודים נקודים או ע"י וא"א נקרא אדם דיצירה. וכללות האצילות נקרא אדם דעשייה. ובחי' אצילות אינו אלא בחי' אור אין סוף כו' [ר"ל מאחר שבדרך כללות העולמות נקרא גם א"ק שלמעלה מעלה מהאצילות בשם בריאה. א"כ מהו הבחי' שבכללות העולמות הנקרא אצילות מה שלמעלה מבחי' הבריאה דכללות שהוא א"ק וע"ז אמר שבחי' אצילות ההוא זהו בחי' אור א"ס. והענין הוא שאצילות הוא מלשון ויאצל כו' שאינו רק מההעלם אל הגילוי משא"כ בריאה התחדשות יש מאין וכמ"ש מזה בביאור ע"פ ואלה המשפטים. ולכן המשכת והתגלות הקו מאור א"ס זהו אצילות מההעלם אל הגילוי שמתחלה היה האור כלול במאור דהיינו מארז"ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד וכמו זיו השמש כשהוא כלול בתוך גוף השמש עד"מ. ואח"כ נאצל ונמשך להיות גילוי הזיו. זהו המשכה מההעלם אל הגילוי ולכן נק' אצילות*, ועמ"ש מענין אצילות בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י גבי צמצם שכינתו כו' משא"כ א"ק שהוא כולל ע"ס נקרא בריאה יש מאין. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו]. וביאור הענין הנה נודע ג"כ דבדרך כלל א"ק ואבי"ע הן שם הוי' אחת שהוא בחי' עשר ספירות היינו יו"ד הוא חכמה והוא בחי' עולם האצילות, ה' הוא בחי' בינה והיא בחי' בריאה. ו' ו"ק יצירה. ה' אחרונה מלכות והיא בחי' עשייה. ובחי' כתר דכללות הוא א"ק ונקרא קוצו של יו"ד והוא כולל כולם כמ"ש בשע"ק ח"ג שער א' ובע"ח שער מ"א פ"ד, ופי' הדבר הוא כי הנה אור א"ס ב"ה כשמו כן הוא אין לו תחלה ותכלה והיה יכול להתהוות ממנו ספירות לאין קץ ותכלית. ואעפ"כ הרי לא נתהוו רק עשר ספירות. והיינו משום שכך עלה ברצונו להיות רק עשר ספירות ובחי' רצון העליון זה של א"ס ב"ה להיות התהוות ע"ס נקרא א"ק, וכנודע מענין כי לא מחשבותי מחשבותיכם דכאשר עלה ברצונו להוות ולהאציל י"ס מיד נתהוו והן כלולות ברצון העליון הזה וכמ"ש מזה בביאור ע"פ יונתי. וז"ש בע"ח ושע"ק הנ"ל דא"ק שהוא הכתר כולל כל העולמות אבי"ע שהן ע"ס חכמה אצילות כו' עד מל' עשייה וא"ק שהוא הכתר כולל כולם והיינו להיות כי א"ק שהוא הכתר היינו רצון עליון מה שעלה ברצונו להוות ע"ס, ומאחר דכי לא מחשבותי מחשבותיכם שע"י שעלה ברצונו מיד נתהוו א"כ זהו הענין שא"ק שהוא הכתר כולל כל הע"ס בו. ואחר כך נתהוו להיות י"ס ממש בגילוי ואז יכול להיות מהם השפעה משא"כ בעוד שהם כלולות בא"ק ברצון העליון לא היה אפשר להיות מהם השפעה כו' [כי שם הם בבחי' אין וביטול, ועל דרך מ"ש בד"ה אז ישיר משה ובנ"י בפ' בשלח מענין עלמא דאתכסיא שהם בטלים במציאות במקורם כו' ובד"ה וירא ישראל מענין שיש ב' שמות הוי' א' הוא בחי' שם הוי' דלתתא המהוה כו' ב' שם הוי' דלעילא והוא בחינת רצון עלה במחשבה להיות הוי' דלתתא להוות העולמות ע"ש. ולפמש"כ שם הוי' דלתתא היינו ע"ס דאבי"ע יו"ד חכמה אצי' כו' עד ה' אחרונה מל' עשייה. ושם הוי' דלעילא היינו בחי' רצון עליון א"ק שכולל בתוכו ע"ס דאבי"ע כנ"ל. וע' בע"ח שמ"א ספ"ד הנ"ל, ועמ"ש עוד מהענין הנזכר שהיה יכול להיות התהוות ספירות אין קץ. בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות]. אבל מ"מ היו מציאותם והתהוותם ממש ברצון העליון. וזהו שנאמר יהי אור ויהי אור. פי' יהי אור היינו התהוות האור קדמאה בהתכללותו בא"ק. ואח"כ ויהי אור היינו המשכה מא"ק להיות נמשך התהוות האור למטה [וז"ש בזהר בראשית (דט"ז ע"ב) ויהי אור. אור דכבר הוה ר"ל שכבר היה כלול בא"ק וזהו ענין יהי אור, וע' במק"מ שם ובסה"מ סי' צ"ד (דמ"ו ע"ב) מה שפי' ג"כ בזה באופן אחר קצת]. ובחי' א"ק הוא הנקרא רעוא דכל רעוין וכמ"ש מזה ע"פ למנצח על השמינית. ולכן כשכותבין היו"ד עושין תחלה קוצו העליוןואח"כ גוף היו"ד ולא תחלה גוף היו"ד ואח"כ קוצו. והיינו כי משום שמהקוץ של היו"ד שהוא כתר דהיינו א"ק רעוא דכל רעוין ממנו הוא שנמשך עצם היו"ד שהוא חכמה ואצילות. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ שלח (דקנ"ט ע"א) במאמר תלת עלמין ועד"ז היה מרגלא בפה קדוש המגיד נ"ע על מ"ש קורא הדורות מראש דפי' שקורא את הע"ס. מראש הוא בחי' א"ק להיות נמשכים ומתגלים למטה. כמי שקורא לחבירו הנראה לו מרחוק. ראובן בא לכאן. [והטעם שנק' א"ק ראש י"ל ע"פ מ"ש במ"ח מסכת כללות העולמות רפ"ב דא"ק הוא סוד האריך של ארבע עולמות אבי"ע והיינו לפי שכולל כל אבי"ע כמו א"א לגבי אצילות כמ"ש בע"ח ושע"ק שם. ואריך נק' ראש ושרש הנאצלים מהאי טעמא כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג. ולכן נק' ג"כ א"ק ראש. ומה שנק' הע"ס דורות י"ל מלשון דארי דארי דהיינו שורות כי חב"ד הם שורה א' חג"ת שורה ב' כו'. וגם מלשון דור ממש כי חו"ב נק' או"א. וחג"ת נק' בנים. ונה"י נק' בני בנים כמ"ש במ"א בפי' ומביא גואל לבני בניהם. ועיין בלק"ת פ' וישב בפי' דורי נסע ונגלה, ועיין עוד מענין קורא הדורות מראש בזהר פ' לך לך (דפ"ו ע"א) ובפ' ויחי (דרכ"ז ע"ב) דקאי על נשמות הצדיקים. וגם לפ"ז א"ש הפי' מראש דהיינו א"ק וכדלקמן בפי' מוצא יהם. ועיין בע"ח שער ח' פרק ה' שכתב ולעילא מגולגלתא דיליה יש בו דוגמת בחינת עתיק דאצילות עכ"ל. והובא בזהר הרקיע פ' בראשית גבי פי' מאמר הזהר (דט"ו) בריש הורמנותא כו' למהרמ"פ כ"ץ. ופי' שם דכשם שמל' דא"ק נעשית עתיק לעולם האצי'. כך עד"ז מל' דאצילות נעשית עתיק לבריאה. ור"ל שבכללות העולמות נק' א"ק אדם דבריאה ועתיק דבריאה העליונה זו נעשה ממל' דאצילות, ור"ל מבחי' הארת אור א"ס ממש שנק' אצילות דכללות כנ"ל. ואמנם איך שייך לומר באצילות העליון שהוא בחי' אור א"ס לשון מל' דאצילות שמורה על לשון ספירות, אך היינו כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג הוא הבחי' היותר תחתונה ושפלה מכל בחי' א"ס וכאלו נאמר דרך משל שהוא בחינת מל' שבמל' ואע"פ שאין כן כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל רק לשכך האזן נדבר כך עכ"ל, ועיין מ"ש מזה לעיל בביאור ע"פ שחורה אני ונאוה. ועמ"ש בביאור האדרא מהאריז"ל עמש"ש (דקכ"ח סע"ב) תי"ו רשים רשימו. והובא לעיל בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו. ועמ"ש ע"פ ואכלתם אכול מענין הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד שהם מבחי' אור א"ס הסוכ"ע שלמעלה גם מהקו כו' ע"ש. ואפשר לומר כי בחי' הקו עם היותו הארת א"ס ממש שנק' אצילות אך לפי שנמשך ע"י צמצום ומקום פנוי בתחלה. זהו כענין בחי' אצילות שנעשה עתיק לבריאה, דכמו שמל' דאצילות שנעשית עתיק לבריאה דבי"ע ממש היינו שבוקעת המסך שבין אצי' לבריאה ויורדת ומתלבשת בג"ר דא"א דבריאה כמ"ש בע"ח שער סדר אבי"ע (שמ"ז פ"א). כך עד"ז למעלה שלהיות התהוות הע"ס מא"ס ב"ה הי' צ"ל צמצום ומקום פנוי שהוא צמצום עצום יותר לאין קץ מבחינת פרסא ומסך כמ"ש במ"א. והקו בוקע הצמצום ומאיר בא"ק כו' וזהו ענין אז יבקע כשחר אורך ומ"מ הוא קו וחוט והארה בעלמא. ועיין בעמ"ה ש"א פנ"ה נ"ו דפי' בענין חוט הא"ס שהוא הבחי' הי"א שאינו במנין ע"ס דהיינו אפילו בע"ס היותר עליונות כו' וע"ז אמרו עשר ולא אחד עשר אנת הוא חד ולא בחושבן. (ועמ"ש מזה במ"א בד"ה פתח אליהו בפ' וירא). אמנם בחי' סוכ"ע דהיינו גילוי אור א"ס שלמעלה מבחינת קו זהו בחי' אצילות העליון ממש גילוי ההעלם שלמעלה מהצמצום, ועמ"ש מזה בביאור ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב ואפשר שזה נכלל במ"ש האריז"ל שלעתיד יהיה גילוי פנימית עתיק כו'], ולכן מבואר בע"ח שרגלי א"ק מסתיימים בתחתית העשייה. כי בבחי' הרצון נכלל הכל גם התהוות הסוף מעשה כו' וכמ"ש מזה בביאור ע"פ יונתי הנ"ל:

ועתה יובן ענין המ"ב מסעות שהיה בהם ב' בחינות נסיעה וחנייה כמ"ש ויהי בנסוע כו' ובנחה יאמר כו' שהם העלאה והמשכה. ומבואר לקמן בפי' מוצאיהם למסעיהם שההמשכה היא מא"ק. ולכן היה בהם ב' בחי' נסיעה וחנייה כי א"א להיות המשכה מא"ק בעולמות אלא בבחי' מטי ולא מטי. דהיינו מיד כשנמשך חוזר ומתעלה. והיינו לפי שההמשכה היא ממקום גבוה מאד נעלה שהוא בחי' א"ק. ע"כ משם מוכרח להיות ההמשכה בבחי' מטי ולא מטי וכמ"ש בע"ח שער מטי ולא מטי. דהיינו שא"א להיות המשכה זו בבחי' מטי להתלבש בכלים ממש בבחי' גילוי גמור אלא מיד שנמשך בחי' מטי אז מיד מסתלק ונעשה בחי' ולא מטי. כי אין כלי מספיקו. (וזהו מ"ש באדר"ז (דרפ"ח ע"ב) גבי רדל"א ועל האי אקרי ברח לך אל מקומך. והחיות רצוא ושוב. דהיינו שגם כשנמשך מיד מסתלק אל מקומו. והנה לכאורה זהו קרוב לענין מקיף החוזר שמתחלה נכנס בבחי' א"פ ומחמת שאין הכלי יכולה להכילו מסתלק ונעשה בבחי' מקיף כו' ומ"מ לא דמי ממש כי שם נסתלק לגמרי מהכלי להיות רק בחי' מקיף כו' משא"כ בחי' מטי ולא מטי. שגם אחר לא מטי נמשך בחי' מטי כו', וז"ל הע"ח שער הנ"ל פ"א אין כח בכלי הזה לסבול האור אם לא בהיותו מטי ולא מטי עכ"ל הרי שעכ"פ עי"ז יכולה הכלי לסבול האור). אמנם עיקר הנסיעה היתה העלאה ממטה למעלה ולכן היו הלוים נושאים את המשכן כי העלייה הוא ע"י גבורות (וג' לוים גרשון קהת ומררי הם ג' ידות דשם מ"ב שעל ידם הוא ההעלאה וענין ג' ידות אלו בנפש האדם שבהם הוא נשיאת הנפש לה' מבואר במ"א בדרוש פורים המתחיל חייב אינש כו' בפי' כי יד על כס י"ה. וגם יובן ע"ד מ"ש בענין מדרגת ג' בחי' הלוים גרשון קהת ומררי סד"ה וידבר כו' דבמדבר סיני). ולכן היו הלוים ג"כ שומרים המקדש בכ"א מקומות שעיקר השמירה מהקליפות. והזר הקרב יומת כו' (כמ"ש מענין והזר הקרב ברע"מ פ' שופטים (דרע"ד ב') ובפ' תצא (דרפ"ב ב') וע' עוד מזה בזח"א בראשית (ל"א א') ח"ב משפטים (קי"ז ב') ברע"מ ח"ג צו (ל"ג סע"ב) וע' עוד בפי' הרמ"ז בזהר משפטים (דצ"ה ע"ב) בענין לאיש זר). אך גם העלאה זו א"א להיות כ"א ע"י המשכה תחלה מלמעלה וזהו ע"י הכהנים ולכן לא היו הלוים מתחילים בעבודתם כ"א ע"י הכהנים כמ"ש ושמו איש איש על עבודתו כו'. ועמ"ש ג"כ מענין זה סד"ה וידבר דבמדבר סיני הנ"ל. וזהו ענין הקרבנות שהיו הכהנים מקריבים ב' כבשים תמידים ליום כי הנה מג"ר דא"ק אי אפשר להיות שום המשכה. רק מז"ת (ועיין בע"ח שער עגולים ויושר ענף ה'). וזהו ע" י הכבשים כי והכשבים הפריד יעקב. יעקב הוא בחי' ז"ת כמ"ש בלק"ת ס"פ ויצא. והמשיך את בחי' הכשבים למטה דהיינו שיומשכו משרשן שבבחי' ז"ת דא"א וגם בחי' שער רישיה כעמר נקא הוא המדות עליונות ושרשן מז"ת דעתיק המתלבשים בא"א ונעשים שם ז' תיקונים דרישא כו' כמ"ש בלק"ת שם. ומשם המשיכם יעקב למטה גם לעולם הפירוד כדי להיות גם למטה בעולם הפירוד ביטול היש כו'. (ומבואר במ"א ענין תנופת שתי הכבשים בחג השבועות היינו העלאת המדות דאצי' לשרשן ומקורן בז"ת דא"א ע"ש באריכות). ועד"ז יובן ג"כ ענין מ"ב מסעות. שהם בחי' ז' מדות כל מדה כלולה מששה, שכולם מתעלות עד מקורם הראשון שהוא בחינת א"ק כנ"ל, שמקור ההמשכה וכל ההשתלשלות הוא מז"ת דא"ק כו' וכמשל האש שעולה למעלה עד מקום האפשרי. ומה שספירת העומר שהם ג"כ נגד ז' מדות הם מ"ט ימים הוא מפני שספירת העומר הוא המשכה מלמעלה למטה לכן גם המלכיות של ז' המדות נמנים משא"כ בשם מ"ב שהוא בחי' העלאה אין שייך בכל מדה רק ששה בחי' ולא בחי' השביעית שהיא בחי' ההתגלות למטה, (וזהו ענין בכל מאדך כי בפ' ראשונה דק"ש שבה נאמר בכל מאדך הוא בחי' שם מ"ב ועמ"ש מענין זה בד"ה מקושש עצים כו'). ומה גם שהעלאה זו הוא עד מקורם הראשון בא"ק והרי כשהם כלולות בא"ק שהוא הרצון העליון הם שם בבחי' ביטול עד שלא שייך מהם השפעה והתגלות כנ"ל בענין יהי אור כו' ואפשר שזהו פי' מ"ש בזהר תרומה (דקל"ב ב') מ"ב סליק ולא נחית כו'. ועמ"ש במ"א בענין קי"ס המשל לענין אגלידו מיא מחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו כו':

וענין שנאמר במסעות ויכתוב משה, ונתבאר לעיל הפי' דהיינו המשכת חותמו של הקב"ה אמת. הענין הוא כמו עד"מ ע"י הכתיבה נמשך ויורד השכל שהוא רוחני ומתלבש בעשייה גשמיות ה"ז התקשרות רוחניות בגשמיות. כך עד"ז עד"מ הוא פי' ענין חותמו של הקב"ה אמת כי הנה החכמה נקראת אמת. כי עיקר החכמה היא ידיעת האמת, שהרי גם הכסיל יוכל לומר ולדבר דברים אבל לא יהיה הדבר מכוון ואמיתי. והחכם משיג בחכמתו האמת. וזהו ענין החכמה. וע"כ נקראת אמת. ועד"ז למעלה חכמה עילאה הוא חכמת האמת שאין עוד מלבדו כו' וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה וע"כ נקראת אמת. ועכ"ז הרי ידוע שהחכמה לגבי אור א"ס ב"ה היא נחשבת כעשייה גופניות לגבי החכמה ויותר מכן אין ערוך כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ט. כי גם בחינת א"ק שהוא רצון העליון הוא למעלה מהחכמה ולגבי א"ס ב"ה גם א"ק נק' אדם דבריאה כנ"ל. ולכן נק' החכמה שהיא בחי' אמת רק חותמו של הקב"ה ונק' ויכתוב משה שלהיות ההמשכה מאור א"ס בחכמה שהיא בחי' עשייה לגבי אור א"ס ה"ז כמשל הכתיבה והחותם שהוא ענין התקשרות והמשכת הרוחניות בגשמיות כנ"ל. ודרך פרט זהו ענין תיקון ואמת שבי"ג ת"ד שהוא בחי' הארת פנים תרין תפוחין ששם הוא התגלות החכמה כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו, והוא ענין התגלות שע"ה נהורין בחי' אדם דיצירה כמ"ש אשר יצר את האדם בחכמה ובחי' זו נק' אמת. משא"כ שאר התיקונין הם בחי' מדות רחום וחנון כו' שאינו בערך בחי' א"ס להיות מתפעל במדות ולאו מכל אינון מדות איהו כלל הגם שהם רק מקורות המדות כו'. והנה משה שושבינא דמלכא המשיך אור א"ס ב"ה להתלבש בבחי' תיקון ואמת הנק' חותם וזהו ענין ויכתוב משה כו' ומשם נמשך הארת פנים בז"א והוא ענין תתן אמת ליעקב. ועי"ז היה בהם כח לנסוע באויר מדבר העכומ"ז להכניע הקליפות כי בחכמה אתברירו (ומה גם כי הוא גילוי בחי' חכמה סתימאה שמשם נמשך הכח גם לטהר מטומאת הקליפות שלמטה מק"נ כמ"ש באגה"ק ד"ה למה נסמכה פ' פרה כו' ע"ש. וגם ע"ד משנ"ת במ"א בענין ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים כו', וגם שרש מעין זה הוא חכמה דא"ק שמתלבשת במל' דא"ק ועי"ז מתלבשת באצילות כו' וכך הוא ענין ההמשכה ממוצאיהם דהיינו מבחי' א"ק כו'). והנה משם נמשכה התורה ולכך נק' תורת אמת. ולכן היה עיקר המסעות עם הארון דייקא שבו הלוחות. ועד"ז עתה ע"י עסק התורה ממשיכים בחי' תתן אמת ליעקב שעי"ז יוכלו נש"י להכניע הגוף שממשכא דחויא ליבטל וליכלל באור ה', וכן פי' ברכת המצות בא"י אמ"ה היא המשכה מלמעלה ל מטה שעי"ז אח"כ העלאה ממטה למעלה אשר קדשנו במצותיו ועי"ז אח"כ המשכת מ"ד מלמעלה למטה וצונו התקשרות בפנימית כו':

ועתה יובן ענין מוצאיהם למסעיהם. ומסעיהם למוצאיהם. פי' מוצא הוא מלשון מקור כמו מוצא מים והוא בחי' א"ק שהוא מקור כל הנשמות וכנזכר לעיל בענין קורא הדורות מראש. שא"ק כולל כל ההשתלשלות וכל הנשמות וכנודע מענין ישראל עלו במחשבה. ומשם המשיך משה ההארה למטה לנשמות שבגוף שע"י המשכה זו נמשך כח הביטול גם למטה כי בבחי' מוצאיהם הם כלולים שם בבחי' אין וביטול ממש כנ"ל וע"כ ע"י המשכה מבחי' מוצאיהם נמשך גם למטה בחי' הביטול ועי"ז יוכל לשלוט גם כן על הגוף כו'. וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם כי המשכה זו הוא על ידי התורה תתן אמת ליעקב כו' וכמ"ש במ"א לפי שבהתורה מלובש רצון העליון ממש שהוא בחי' א"ק כנ"ל ועי"ז גם האדם העוסק בה ממשיך ומאיר על נפשו אור הרצון עליון ממש כו'. וכ"ז הוא כדי להיות למסעיהם על פי הוי' דהיינו שעי"ז יהיה בהם כח להתעלות למעלה מבחי' פי הוי'. כי פי הוי' אח"פ בחי' מל' אבל בחי' א"ק נק' מוצא פי הוי' מקור בחי' פה כו', וז"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. האדם דלעילא שמקבל מבחי' לחם גימטריא מזלא ג' שמות הוי' כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם. מוצא דייקא. ואפשר זהו ענין הארת פנים הנ"ל שלמעלה מבחי' מזלא שהוא בחי' שערות כו' ואח"כ ואלה מסעיהם למוצאיהם. ר"ל זהו העליה למוצאיהם ומקורם שהוא בחי' א"ק וכנ"ל ממשל האש שעולה כ"כ למעלה מעלה עד שאפשר. (עוי"ל בפי' ענין ויכתוב משה עפמ"ש במ"א בד"ה אם בחקתי. שכמו שבתורה יש ב' בחי' אותיות החקיקה ואותיות הכתב שבלוחות נאמר חרות על הלוחות כו'. כן בכל ניצוץ מישראל יש ג"כ ב' בחי' אלו כו' ע"ש. והנה בחי' מוצאיהם ושרש נש"י זהו מבחי' אותיות החקיקה. וירידת הנשמה למטה בגוף זהו בחי' אותיות הכתב. וע"כ להיות ההמשכה מבחי' מוצאיהם נאמר ויכתוב משה את מוצאיהם דהיינו שהמשיך מבחי' אותיות החקיקה להתלבש באותיות הכתב כו'. והוא כדי להיות אח"כ ואלה מסעיהם למוצאיהם וכמש"ש ע"פ אם בחקתי תלכו להיות בבחי' מהלכים בלי גבול כו' וע"ש סוף הדרוש. ואפשר שהעלייה למוצאיהם היא למעלה יותר מההמשכה בתחלה ממוצאיהם כי הגם דמוצאיהם הוא בחי' א"ק, אך מבואר למעלה שמג"ר דא"ק א"א להיות שום המשכה רק מז"ת. וא"כ ההמשכה שבתחלה ממוצאיהם למסעיהם שרש המשכה זו הוא מז"ת דא"ק. אכן ע"י ההעלאה אח"כ ואלה מסעיהם דהיינו ע"י רעותא דליבא ליבטל וליכלל באור א"ס ב"ה הנה העלאה זו למוצאיהם היא נוגע לבחי' ג"ר דא"ק שהרי מבואר בזהר תרומה (דקל"ב ב') שמא דמ"ב אתוון כו' עד דאתעטרא באין סוף. ועל דא סליק ולא נחית. הרי משמע דהעלייה ע"י שם מ"ב היא בא"ס ממש ועיין בפע"ח שער הק"ש פכ"ה דשם מ"ב הוא בג"ר כח"ב דז"א כו'. ואפשר שזהו פי' סליק ולא נחית דהיינו שההעלאה הוא למקום גבוה מה שא"א שיהיה משם שום המשכה וכנ"ל. ואפשר ג"כ לומר שההמשכה ממוצאיהם הוא מבחי' אריך דכללות אבי"ע אבל ההעלאה היא נוגע בבחי' עתיק שהוא בחי' האצילות כו' דכללות העולמות, וע"ד משנ"ת בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו בענין פי' שבת עילאה שהוא העליה מבחי' אשר ברא כו' דהיינו שגם א"ק שנק' אדם דבריאה עולה למעלה יותר כו'):

לקו’’ת פרשת מסעי, ביאור עניין מוצאיהם למסעיהם

פלפול התלמידים

שלח שאלה או תגובה