ד"ה ואתה ברחמיך הרבים תש"א - חלק שלישי
- תגיות: חנוכה , מאמרי כסלו , אחדות ה , יש ואין , ביטול , צמצום , אני הויה לא שניתי , עילה ועלול , שכל ומידות
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם
הרבי הקודם ביאר בארוכה, שהיות שהבורא והנברא הם שני הפכים, שהבורא הוא בלי גבול, והנברא הוא גשמי ובעל גבול, אזי אם הנברא יקבל את האור ישירות מהבורא, תתבטל כל מציאותו, ועל כן ישנה דרגה ממוצעת בין הבורא לנבראים, והיא נקראת באופן כללי "אין" כלומר: הבורא הוא "יש האמיתי" והנברא הוא "יש הנברא" ודרגת ה"אין" היא מחברת בין ה"יש האמיתי" ל"יש הנברא".
והרבי הקודם מביא על כך משל מתמונת ציור אות א' ותמונת ציור אות יו"ד - שציורם מרמז וממחיש את העניין המבואר כאן - ה'יש האמיתי', ה'יש הנברא', וה'אין' המחברם:
דהנה אם נתבונן בצורת האות א' נראה שתמונתה מתאימה לג' עניינים אלו, שהאות א' מורכבת מג' חלקים, יו"ד העליון, הרומז להיש האמיתי, יו"ד התחתון הרומז אל היש הנברא, והאות וא"ו המחברת ביניהם שהיא ה'ממוצע' וה'אין' המחבר בורא ונברא. ובאמת גם תמונת אות יו"ד עצמה מורה על עניין זה, שבציור אות יו"ד ישנו הקוץ העליון והקוץ התחתון, ששני קוצים אלו רומזים ליש האמיתי ויש הנברא, והם עצמם מתחברים ע"י הנקודה האמצעית המחברת אותם - שנקודה זו רומזת ל'אין' המחבר את היש האמיתי והיש הנברא.
אך על כך שואל הרבי, שלכאורה המשל מהאות א' והאות יו"ד אינו דומה כלל לנמשל, שהרי באות א' אזי האות וא"ו שהיא הפועלת את החיבור בין היו"ד העליון והיו"ד התחתון היא מציאות מורגשת וממשית ('יש') ויש לה מעלה ומטה ואורך, ואפילו באות יו"ד שהקוץ העליון והקוץ התחתון מתחברים על ידי נקודה ולא על ידי קו (שיש לו אורך) אך בכל זאת קיימת כאן הנקודה ומקומה ניכר ומורגש, ואילו בנמשל מדובר על 'אין' ואפס ממש, שאין כאן מציאות דבר מה.
ובמילים אחרות: אם אכן מדובר על 'אין' שאינו קיים, אזי כיצד דבר שלא קיים יכול לחבר את שתי הדרגות, ובמה הוא משתנה מהדרגה העליונה; ולאידך אם הוא מציאות דבר מה, אזי במה הוא שונה במה משתנה מהדרגה שלמטה ממנו - היש הנברא?
* * * * *
> כעת יקרא הרב מבפנים את מה שנתבאר בשיעור הקודם בעל פה - מומלץ ביותר להאזין ולקרוא גם את הדברים שנתבארו בשיעור הקודם <
ב' דרגות ב'אין'
ומבאר הרבי, שאותה בחינת 'אין' נחלקת לב' מדרגות: ישנו האור הבא מעצמות הבורא, שהיות שהוא דבוק במקורו - הבורא, על כן גם הוא בבחינת בלי גבול, וממילא לא שייך שיתהווה נבראים בעלי גבול, ומאור זה משתלשל אור מצומצם ומוגבל, וממנו יש נתינת מקום לנבראים.
ולשתי דרגות אלו אנו קוראים 'אין' - האור הבלי גבול נקרא ה'אין' של היש האמיתי, שכן אור זה הוא גילוי העצמות; והאור המצומצם נקרא ה'אין' של היש הנברא, שכן מאור זה מתהווים הנבראים אך כאן מוסיף הרבי, שהגם שלשתי ההארות אנו קוראים באותו שם - 'אין', הסיבות לכך הן שונות, שהסיבה שהאור הבלי גבול נקרא 'אין', היא לא אותה הסיבה שבגללה האור שממנו מתהווים הנבראים נקרא 'אין', וכפי שיבואר בהמשך הדברים.
'אין' שלמטה מה'יש', ו'אין' שלמעלה מה'יש'
הרבי מצביע על נקודה מעניינת: אם נתבונן במשל שהבאנו מהוא"ו הנמצאת בתוך האות א' ומחברת בין היו"ד העליון והיו"ד התחתון, נראה בזה דבר מעניין. הוא"ו עצמו הרי ניתן לחלקו לשני חצאים - החלק שבו המתחבר ליו"ד העליון, והחלק שבו המתחבר ליו"ד התחתון (ושני חלקים אלו הם שתי הדרגות ב'אין' - האין של ה'יש האמיתי' והאין של ה'יש הנברא') והנה, החלק בוא"ו השייך ליו"ד העליון - עומד הוא מתחת ליו"ד (=האות יו"ד נמצאת מעליו, והוא למטה ממנה), והחלק בוא"ו השייך ליו"ד התחתון אזי הוא נמצא מעליו (הוא"ו למעלה והיו"ד למטה ממנו). וכך גם במשל שהבאנו מהאות יו"ד עצמה, שאם נחלק את הנקודה המחברת בין שני הקוצים לשנים, אזי יצא שחצי הנקודה השייך ליו"ד העליון יוצא ונמשך מהקוץ העליון, והקוץ העליון הוא 'מעליו', וחצי הנקודה השייך לקוץ התחתון אזי הקוץ התחתון יוצא ממנו, וחצי הנקודה 'למעלה' ממנו.
והעניין בזה הוא, שה'אין' של ה'יש האמיתי', דהיינו גילוי האור אין סוף הבלתי מוגבל - הוא נמשך מהעצמות, ועל כן הוא מתחתיו ובטל איליו; אך ה'אין' של ה'יש הנברא' אזי העולמות מתהווים ממנו, ועל כן הוא נמצא מעליהם.
שני טעמים בקריאת השם 'אין'
וכאן מתחיל הרבי הקודם לבאר מדוע ב' ההארות נקראו בשם 'אין' ובזה יש ב' סיבות: סיבה אחת היא מצד הבורא, שלגביו הכל בטל במציאות (ומתחיל לבאר כיצד האור המצומצם אינו תופס מקום לגבי הבורא:), שהנה האור אין סוף הוא אור בלתי מוגבל, ובוודאי שאינו שייך לעניין של מספר (השייך בדברים מוגבלים הניתנים למדידה וספירה) והרי כל העולמות כולל עולם האצילות (העולם שבו נמצאות עשר הספירות) הם עולמות מוגבלים, ושייכים לעניין המספר, וכמאמר (ספר יצירה א, ד) "עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה" כלומר: הגם שהם "בלי מה" (= מופשטים), יש להם מספר מדוייק. וא"כ יקשה ביותר - כיצד יתהוו העולמות המוגבלים מהאור אין סוף הבלתי מוגבל.
צמצום האור
והביאור הוא, שזה נעשה על ידי הצמצום. שעל ידי שהבורא סילק כביכול את אורו הגדול על הצד (הרב הדגיש, שהצמצום הוא רק לגבי המקבלים, שהם לא יראו את האור, אבל לגבי הבורא וודאי הצמצום אינו מעלים כלל) ואז נשאר (לגבי המקבלים, כנ"ל) 'חלל ומקום פנוי' (כלומר מקום שבו האור אינו בהתגלות) ובתוך אותו חלל ומקום פנוי חזר והאיר אור הקו שהוא הארה מצומצמת (וכמו קו שהוא חוט דק) ומאור מצומצם זה שהוא בערך העולמות - אזי נתהוו העולמות.
אני הוי' לא שניתי
מובן שהארה מצומצמת זו אינה בערך כלל לגבי עצמות הבורא, ולכן עניין ההתהוות אינו פועל שום שינוי ח"ו לגבי הבורא, שזהו פירוש הכתוב (מלאכי ג, ו) "אני הוי' לא שניתי" - שכמו שלפני בריאת העולם היה הקב"ה יחיד ואין בלתו, כך גם אחרי בריאת העולמות נשאר הקב"ה יחיד (והיינו שאין שום דבר נוסף) שהעולם אינו תופס שום מקום לגביו יתברך, שהרי אפילו ההארה שממנה נתהוו העולמות אינה תופסת מקום לגביו, ובוודאי שהעולמות המתהווים ממנה אינם תופסים מקום, וכפי שאנו אומרים (בתפילת השחר) "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם".
וכפי שזה באור המצומצם - שאינו תופס מקום לגבי הבורא, הנה באמת גם האור הבלתי מוגבל להיותו רק הארה ולא עצם, אינו תופס מקום לגבי העצם (וכפי שאור השמש אינו נחשב למציאות לגבי גוף השמש, ולשמש אין נוגע כלל באם האור נמשך ממנה או לא).
תחושת הביטול
ויתרה מזו: לא רק שהוא אינו נחשב כמציאות לגבי הבורא, הוא עצמו חש את אפסיותו (וכמו איש פשוט ביותר העומד בפני חכם וגאון גדול ביותר - שהוא בעצמו חש העדר תפיסת מקום לגביו), ולזה נקרא 'אין' - שהוא בטל במציאות למקורו - הבורא (ועניין זה מודגש ביותר באור הבלתי מוגבל, שהוא בביטול עמוק יותר, שהרי האור המצומצם להיותו מקור לעולמות החשים את מציאותם - הרי גם הוא אינו בביטול בתכלית כפי שהוא באור שלפני הצמצום).
אין = אינו מושג
אות ד:
(כעת מתחיל הרבי לבאר מהי הסיבה שהאור המצומצם נקרא 'אין':) וה'אין' של היש הנברא נקרא בשם 'אין' כיוון שהנבראים אינם משיגים אותו, ולכן עבורם כאילו הוא לא קיים. שהרי אי אפשר לומר שהנבראים קוראים לו כך מצד שלאור זה אין תפיסת מקום (וכמו שביארנו בקשר לאור הבלתי מוגבל), כי הרי הנברא חש ומשיג את מציאותו שלו, ואם לאור המצומצם שזה מקורו אין תפיסת מקום, אזי הנברא המתהווה מאור זה בוודאי שצריך שלא תהיה לו תפיסת מקום, ואם בכל זאת הוא מרגיש את מציאותו שלו, אזי בוודאי שאינו יכול לומר שלמקור המהווה אותו אין מציאות.
אך מצד זה שאת מציאותו שלו הוא חש, ואת מקורו הוא אינו משיג - לכן הוא קורא לו 'אין'. שזה נעלם ממנו, ואף על פי שיודע שיש לו מקור המהווה אותו, הן בשכל, והן באמונה, אך מצד זה שאינו מרגיש זאת - הוא קורא לזה 'אין'.
ונמצא שלשתי ההארות קוראים אין, האור הבלתי מוגבל נקרא 'אין' מצד שהוא כמו שאינו, מצד ביטולו בתכלית לעצמות הבורא, והאור המצומצם נקרא 'אין' מצד שהוא כמו שאינו מצד זה שהוא אינו מושג.
דומים, אך הפוכים
והגם שיש צד דמיון בין שני הטעמים, שלשתי הארות אנו קוראים 'אין' מצד שהם כמו אינם, באמת הם ב' הפכים לגמרי, שההעדר תפיסת מקום של האור הבלתי מוגבל הוא מצד זה שהוא למטה מהעצמות, ולכן אינו תופס מקום, אך ה'אין' שמצד יש הנברא הוא מצד זה שהוא למעלה ומרומם ממנו ולכן אינו משיגו, אף שיודע ומאמין שיש מקור המהווה ומחיה אותו.
מבשרי אחזה א-לוה
וכאן הרבי מביא דוגמא כיצד יכול להיות שהאדם יודע שכך היא האמת, אך אינו חש בה: דהנה "מבשרי אחזה א-לוה" (איוב יט, כו. כלומר: ניתן להבין ענייני אלוקות מתכונות הגוף והנפש של האדם), שהרי כל אדם יש לו נפש המחיה אותו (ולכן הוא חי), אבל אינו יודע מה היא הנפש, ומצד אחד הארת הנפש היא הדבר היקר והחביב ביותר אצלו (הסיבה שהרבי כותב "הארת הנפש" היא מכיוון שעצם הנפש היא אינה בגילוי כלל וכפי שביארנו בשיעור הקודם) ויחד עם זאת הוא אינו משיג כיצד ואיך היא מחיה אותו ומה מהותה.
הכח אינו משיג העצם
ומוסיף הרבי שכך הוא הכלל, שה"כח אינו משיג העצם" (ומבאר:) דהנה המבין ומשיג הוא השכל הרוחני, שהרי חומר המוח הוא הווה ונפסד, ועד שבצאת הנפש הוא נרקב לגמרי ושב לעפר והיה כלא היה, ולכן גם בזמן שהוא חי וכח השכל מלובש בו - המבין ומשיג הוא כח השכל ולא חומר המוח, ובכל זאת, השכל רק משיג המציאות (שכך היא המציאות שיש לו נפש והיא מחה אותו) אך אינו משיג את מהות הנפש. ובזה אנו רואים שה"כח אינו משיג העצם".
וכך גם בנבראים שהם יודעים המציאות שיש אור וחיות המהווה ומחיה את העולמות והנבראים, אך הם אינם יודעים מה הוא, ולכן הם קוראים אותו 'אין' שאינו מושג, ולא שהוא העדר המציאות, אלא כמו במשל הנ"ל מהנפש, שאף יודע במוחש שהוא חי, ומרגיש איך הכוחות נמשכים ממקורם, וכמו בכח השכל שהוא מרגיש שהוא נמשך ממקורו שבנפש שמשם יש לו כח להשכיל השכלות, ורק שידיעה זאת היא השגת המציאות ולא השגת המהות, וכך גם בנבראים שיודעים בבירור שיש כח אלוקי המחיה ומהווה אותם אלא שמצד שמהות הדבר נעלמת מהם הם קוראים אותו אין.
התהוות 'יש מאין' והתהוות 'עילה ועלול'
ומבאר הרבי, שזהו למעשה ההבדל בין התהוות 'יש מאין' להתהוות בדרך של 'עילה ועלול' (=סיבה ותוצאה): 'עילה ועלול' הוא כמו 'שכל' שממנו נולדים 'מידות' (וכפי שמבואר בתניא פרק ג: "כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' . . נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו . . ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש" וכו'), ובצורת התהוות זו ה'עלול' חש ומרגיש בעילתו, וזהו העניין של 'השתלשלות' מלשון שלשלת של טבעות, שהקצה התחתון של הטבעת העליונה תופס את הקצה העליון של הטבעת שלמטה ממנו, ועל ידי כך הטבעת התחתונה חשה בטבעת שלמעלה ממנו, וכך גם בשכל ומידות, שהקצה התחתון של השכל והיינו ה'מידות שבשכל' (=השכל עצמו נחלק לשכל ומידות, שהשכל שבשכל הוא עצם ההשכלה, שכך יוצא עפ"י כללי החשבון וכו', והמידות שבשכל הוא ה'בכן' - כלומר מה שהאדם מסיק את המסקנה שלאור ההשכלה אזי כך וכך יש לעשות) ויורד אל ה'שכל שבמידות' (=גם המידות נחלקים לשכל ומידות. שכללות עניין המידות היא שהאדם מרגיש מה טוב עבורו באופן אישי, ובזה יש השכל שבמידות, שמבין מה טוב בשבילו - במוח, ויש המידות שבמידות - שהבנה זו עוברת אל הלב) והיינו שהמידות משיגות את השכל המולידן, ומזדהות אתו, ואף קרובות אליו, שלכן המידות הן כפי השכל (וכפי שמובא בתניא פרק ו: "כי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם" וכו'), או במילים אחרות: המידה 'יודעת' שמה שהיא נמשכת לדבר מסויים הוא מפני השכל שהשכיל שדבר זה ראוי לה (דוגמא נוספת ל'עליה ועלול' היא ההשפעה מרב לתלמיד - שהתלמיד מבין את דברי הרב, וחש כי הם שייכים איליו).
אך בהתהוות 'יש מאין' אין הדבר כך, ובהתהוות זו (כפי שהוסבר לעיל) המתהווה אינו יכול להשיג את המהווה אותו, ועל כן בעולם המושגים שלו הוא 'אין' = אינו מושג (בעניין ההבדל בין התהוות 'יש מאין' ל'עילה ועלול' ראה גם בשיעורים בד"ה גדול יהיה כבוד הבית תשכ"ב (שיעורים ב-ו).
ועכ"פ כעת מיושבת היטב השאלה ששאלנו בתחילה כיצד דבר שהוא 'אין' יכול לפעול החיבור בין בורא ונברא, וכן שאלנו שאם באמת דרגה זו היא 'אין' אזי במה היא משתנה ממה שמעליה, ואם היא מציאות מה א"כ במה היא שונה מהנבראים שמתחתיה, וכעת מובנים הדברים, שכן מה שפועל את החיבור דבורא ונברא הוא ב' הארות מהבורא, אלא שאנו קוראים לדרגות אלו 'אין' כל אחד מפני הסיבה שלו וכנ"ל, ובאמת הדרגה העליונה שבאין אינה יכולה להאיר בנבראים שהיא ג"כ בדרגת א"ס ממש, ובביטול מוחלט, ולכן היא נקראת ה'אין' של היש האמיתי, אך הדרגה המצומצמת של האור היא נקראת ה'אין' של היש הנברא, והיא יכולה להתלבש בו ולהחיותו.
- המשך יבוא -
נכתב על ידי שמואל אלבום