ד"ה ואתה ברחמיך הרבים תש"א - חלק ראשון
- תגיות: חנוכה , מאמרי כסלו , רחמים רבים , אחדות ה , יש ואין
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
>> מאמר זה הינו המשך למאמר הקודם - ד"ה "מאי חנוכה" תש"א <<
ואתה ברחמיך הרבים
בזמן מלחמת החשמונאים נתגלה מלמעלה העניין ד'רחמים רבים' ("ואתה ברחמיך הרבים").
יש רחמים השייכים ל'סדר השתלשלות' (הדרגות האלוקיות השייכות לעולם) וכמו מידת התפארת, הנקראת 'רחמים'. יש רחמים עליונים יותר - העניין די"ג מידות הרחמים (שבכתר), אך כאן נתגלה עניין עמוק ונעלה יותר - 'רחמים רבים' שהם רחמים הבאים מעצמות אור אין סוף, והם קשורים ונובעים מה'אהבה עצמית' (אהבה עצמית פירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וכמו אדם האוהב את בנו שאין זה מצד זה שלבן יש מעלות, אלא שאוהבו מפני שהוא בנו. ולכן אהבה זו היא עניין נצחי שאינו תלוי בשינויים, שכן אהבה התלויה בדבר אזי כשבטל הדבר - בטלה האהבה, וכמו כן הרחמים רבים הם רחמים עצמיים ונצחיים, וזה נתגלה במלחמת בית חשמונאי, שאז נתגלתה ה'אהבה עצמית', ואהבה עצמית ורחמים עצמיים הוא עניין אחד).
עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע
ולכאורה צריך להבין, שהרי אם היה אז זמן דגילוי האהבה עצמית של הקב"ה לישראל, הרי שישראל היו צריכים להיות בתכלית העילוי, הן בגשמיות והן ברוחניות, ולא הי' יכול להיות מצב שהיוונים ישלטו בהם ויענו אותם בעינויים קשים, וכן ישראל מצד עצמם היו במעלה גדולה ולא היו פורקים מעליהם עול מלכות שמים (כמו המתיוונים שהיו מישראל), ומזה שהיתה גלות יוון הן בגשמיות והן ברוחניות, ועד שטמאו את בית המקדש (שבפרט אחד עניין זה גרוע יותר מחורבן בית המקדש, שהגם שבית המקדש עומד על תילו, אך הוא מלא באלילי יוון) מזה לכאורה מוכח שלא היה אז הזמן דגילוי האהבה עצמית כמו שהי' בזמן הבית שהיו ישראל יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו בשלום ובבטחה, והיו רואים אלוקות וחיים חיי קדושה, וא"כ איך לפתע פתאום נתהפך העניין ודווקא אז מתוך הצרה נתגלתה האהבה עצמית (וכדכתיב (ירמיה ל, ז) "עת צרה היא ליעקב, ו(דווקא) ממנה יוושע").
מלחמה רוחנית
ומבאר הרבי הקודם, בהקדם שנצחון המלחמה הגם שהי' מלובש בדרכי הטבע, שנלחמו עם היוונים ונצחום, הנה הי' זה נס שהמעטים נצחו את הרבים, והחלשים נצחו את הגבורים, ונצחון המלחמה הי' על ידי צעקתם "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד" (וכמבואר בארוכה במאמר הקודם).
(וכאן חוזר הרבי בקצרה על עניין שנתבאר במאמר הקודם, ומוסיף בו תוספת ביאור:) ומלחמה זו (מלחמת היוונים) היא מלחמה רוחנית תמידית, שהנפש הבהמית נלחמת באדם להשכיח ממנו תורת הוי' ולהעבירו מחוקי רצונו ית'. והיינו שילמוד רק מה שהשכל מסכים עליו, ולשכוח שזו תורת הוי', וכן להעביר (=לסלק) את האלוקות שבמצוות, והיינו שיקיים את המצוות בצורה יבשה ללא חיות וללא כוונה, כמצוות אנשים מלומדה (עפ"י ישעיה כט, יג. והיינו שמקיים אותם רק משום שכך הורגל לעשות מנעוריו, ללא לב וללא נשמה).
אמיתת המצאו
ונצחון המלחמה הוא על ידי העניין דקריאת שמע, ידיעת ה' וייחודו. וכלשון הרמב"ם (בתחילת ספרו) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". והיינו שעל ידי השגת עניין זה ד"אמיתת המצאו" אנו יודעים ומשיגים שהוא "מצוי ראשון", וממילא אנו יודעים שהוא "ממציא כל נמצא", וכפי שכותב רבינו הזקן באגרת הקודש (סימן כ"ף), שדווקא הבורא ש"מציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו . . לכן הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה" כלומר: דווקא הבורא שאין 'סיבה' למציאותו (שהבורא לא נתהווה ח"ו כתוצאה מאיזה עניין שקדם לו) הוא לבדו יכול להוות יש מאין ואפס ממש, שהתהוות היש מהאין היא ג"כ התהוות ללא סיבה, שהרי לא היה שום דבר שממנו נתהווה היש הזה, ולכן רק מי שהוא בעצמו קיים ללא סיבה קודמת הוא יכול להוות 'יש' מבלי שתהיה לכך סיבה קודמת. וזה כוונת הרמב"ם, שעל ידי שאנו יודעים "אמיתת המצאו" שמציאותו היא מעצמותו (ולא מאיזה סיבה שקדמה לו ח"ו), זה מחייב שהוא "מצוי ראשון"; ולהיותו מצוי ראשון אזי רק הוא ה"ממציא כל נמצא", ולכן "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" ולא מצד שום סיבה עילה אחרת להתהוותם.
יש, אין, יש
אות ב:
בכדי להבין בעומק יותר את עניין ההתהוות יש מאין, מקדים הרבי "הקדמה כללית הכוללת כללות סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין" (=האור המגיע מהבורא לנבראים אינו מגיע ישירות מהבורא אל הנברא, אלא הוא יורד ו'משתלשל' מדרגה לדרגה, עד שהוא מתלבש בנברא ולהחיותו. כאן יבאר הרבי מה הצורך בהשתלשלות זו ובכל הדרגות שבה, ומדוע אי אפשר שהבורא יהווה ויחיה את הנבראים ישירות מבלי שהאור ירד מדרגה לדרגה).
ממוצע בין גבול ובלי גבול
והעניין הוא, שאי אפשר שהאור יבוא ישירות מהבורא לנברא, שהרי הבורא והנברא הם שני הפכים, שהבורא הוא בלי גבול, והנברא הוא גשמי ובעל גבול, ועל כן אם הנברא יקבל את האור ישירות מהבורא, תתבטל כל מציאותו, ועל כן ישנה דרגה ממוצעת בין הבורא לנבראים, והיא נקראת באופן כללי "אין" כלומר: הבורא הוא "יש האמיתי" והנברא הוא "יש הנברא" ודרגת ה"אין" היא מחברת בין ה"יש האמיתי" ל"יש הנברא".
הבריאה - בגדרי השכל
(א' ממשתתפי השיעור הקשה, שהרי הקב"ה הוא כל יכול ובאם ירצה יוכל לעשות שהאור יגיע ממנו ישיחרות לנבראים, ובכל זאת הנבראים ישארו במציאותם? והשיב הרב, שכל העניין של סדר ההשתלשלות הוא, שהקב"ה מהווה את הבריאה באופן שהוא מתקבל בגדרי השכל, והקב"ה לא רצה שהדברים יקרו בלי סדר מסודר ובפתע פתאום וכו').
ב' דרגות ב'אין'
ובפרטיות יותר מבאר הרבי הקודם, שה"אין" עצמו נחלק לב' מדרגות, שאותה הארה גם היא עדיין נעלית מכדי להתלבש ולהוות את העולמות, שהרי סוף סוף היא הארה מהבורא (ומתחברת איליו), ועל כן גם היא צריכה עוד לירד ו'להתצמצם' בכדי שתוכל להיות הארה כזו ה'נותנת מקום' לנבראים ויכולה להתלבש בנבראים ולהחיותם, ונמצא שבפרטיות יש כאן ד' דרגות: יש האמיתי, ב' דרגות 'אין' ויש הנברא.
כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו
וזהו עומק דברי הרמב"ם דכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, שהבורא הוא יש האמיתי, שהוא המציאות האמיתית, וממנו הכל וכדכתיב (דברי הימים א כט, יד) "כי ממך הכל" (ובלשון הרבי הקודם ביידיש: 'דער אויפריכטקער פאַראַן'. הרב הוסיף, כי יש חילוק בין אם אומרים 'יש' סתם, ל'יש האמיתי' - ש'יש' סתם הוא הגדרה, והבורא לא ניתן להגדרה, אך 'יש האמיתי' ענניינו הוא שהוא אמיתת הכל, שהכל זה הוא). וה'יש' השני הוא יש המתהווה, שאינו מציאות אמיתית, וכל מציאותו היא מה שהבורא מהווה אותו (ולולא זה הוא אין ואפס ממש. ובלשון הרבי הקודם ביידיש: 'דער אויפגעבראַכטער יש' כלומר: שעושים אותו ליש, ואין זה מצידו כלל, אלא שהוא מקבל בכל רגע ורגע את מציאותו מהבורא - וכמו אדם המחזיק חפץ באוויר - שאין זה שהחפץ עומד באוויר, אלא שהאדם הוא מחזיק את החפץ).
ריחוק הערך שבין בורא ונברא
והריחוק שבין יש האמיתי ליש המקבל הוא מהקצה אל הקצה: דהנה היש המקבל הוא 'הווה ונפסד' (וכידוע הכלל (ראה ספר החקירה להצ"צ בתחילתו) ש'כל הווה נפסד' כלומר: כל דבר המתהווה (ומקודם לא היה) אזי לבסוף הוא גם נפסד ומתבטלת מציאותו). יתרה מזו: גם כשהוא עדיין 'הווה' אזי הוא אינו מציאות כלל ורק נראה ליש, שמכיוון שבסופו של דבר תתבטל מציאותו וכמו באדם פרטי שיש לו חיים מוגבלים וכדכתיב (איוב ז, א) "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" ולבסוף נפסקת חיותו, וכך גם בכללות קיום העולם שהוא בהגבלה, וכמאמר (סנהדרין צז, א) "שית אלפי שנין הוי עלמא" ממילא גם בזמן שמציאותו קיימת אין זה מציאות אמיתית, שאם היתה זו מציאות אמיתית כיצד היא מתבטלת, אלא שגם עכשיו אין זו מציאות אמיתית, ורק שהבורא הוא המהווה אותו לזמן מוגבל.
מציאות של כזב
והרבי הקודם מביא על כך ראיה נפלאה מדברי המשנה במסכת פרה (ח, ט - משנה העוסקת בדיני המים חיים הדרושים לטהרת טמא מת): "המים המכזבים פסולין. אלו הם המים המכזבים? המכזבים אחד בשבוע" כלומר: נחל שמימיו מכזבין (=נפסקים, מלשון 'נחל אכזב') אפילו פעם בשבע שנים(!), פסולים למי חטאת (אפילו בשעת נביעתם), שדבר העתיד להיפסק אזי גם בשעה שעדיין נמצא, אין זה מציאות אמיתית כי אם מציאות שקרית ("מכזבין") ואינם נקראים 'מים חיים'. ולכן רק הבורא הוא המציאות האמיתית, וכדכתיב (ירמיה י, י) "והוי' א-להים אמת הוא א-להים חיים".
החיים והמוות שבכל דבר ודבר
(הרב הוסיף שמה שמבואר כאן שהגשמיות מצד עצמה היא מוות, והחיות הוא רק מצד האלוקות שבה, על זה נאמר (דברים ל, טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים . . ואת המוות" שאין הכוונה בזה רק שישנם דברים שהם 'חיים' וישנם דברים שהם 'מוות', אלא הכוונה היא שבכל דבר ודבר יש את ה'חיים' שבו (האלוקות שבו) וה'מוות' שבו (גשמיות הדבר מצד עצמו), ועל זה נאמר (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחי האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" שהמאכל מצד עצמו הוא מוות, ומה שמזין את האדם ומחיה אותו הוא ה"מוצא פי הוי'" שבמאכל).
הגוף בעצמו מעיד
וכותב הרבי הקודם, שכל מי שנותן לבו ודעתו, רואה בחוש ממש איך שהגוף מעיד על כך שהוא אינו חי בעצמו, אלא חיותו היא מצד הבורא המהווה אותו, שהוא מצד עצמו הולך ונפסד ובסילוק הנשמה ממנו אזי בתחילה נעשה דומם בלא חיות, ואח"כ גם נרקב ונפסד לגמרי, ולכן גם בעת הוויתו אינו מציאות כלל.
ממוצע המחבר
ולפי זה נמצא שהיש הנברא אינו בערך כלל ליש האמיתי, ובוודאי שאינו יכול להתהוות ישירות ממנו (או במילים אחרות: איך יתהווה מהאמת (יש האמיתי) שקר (יש הנברא)?...). ולכן בכדי שבכל זאת יתהווה יש הנברא מיש האמיתי צריך 'ממוצע' שיחבר ביניהם (בעניין ה'ממוצע', ראה גם בשיעור הראשון בד"ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול התשכ"ח בביאור העניין שהכתר נקרא 'ממוצע'), וזה ה'אין' המחבר את שתי בחינות היש.
צורת האותיות
וכאן מביא הרבי הקודם משל מתמונת ציור אות א' ותמונת ציור אות יו"ד - שציורם מרמז וממחיש את העניין המבואר כאן - ה'יש האמיתי', ה'יש הנברא', וה'אין' המחברם:
דהנה אם נתבונן בצורת האות א' נראה שתמונתה מתאימה בדיוק נפלא לג' עניינים אלו, שהאות א' מורכבת מג' חלקים, יו"ד העליון, הרומז להיש האמיתי, יו"ד התחתון הרומז אל היש הנברא, והאות וא"ו המחברת ביניהם שהיא ה'ממוצע' וה'אין' המחבר בורא ונברא. ובאמת גם תמונת אות יו"ד עצמה מורה על עניין זה, שבציור אות יו"ד ישנו הקוץ העליון והקוץ התחתון, ששני קוצין אלו רומזים ליש האמיתי ויש הנברא, והם עצמם מתחברים ע"י הנקודה האמצעית המחברת אותם - שנקודה זו רומזת ל'אין' המחבר את היש האמיתי והיש הנברא.
- המשך יבוא אי"ה -
נכתב על ידי שמואל אלבום
