ד"ה מאי חנוכה תש"א - חלק ראשון
- תגיות: חנוכה , כח ופועל , קריאת שמע , אחדות ה , נפש הבהמית , ביטול , קבלת עול , מאמרי כסלו , מלחמת היצר
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
העניין דחנוכה בעבודת האדם
הרב הקדים, שבמאמר זה יבואר העניין דחנוכה איך הוא בעבודת האדם אצל כל אחד ואחד כל יום ויום.
* * * * *
מאי חנוכה
בגמרא במסכת שבת (כא, ב): "מאי חנוכה (=מה זה חנוכה)? דתנו רבנן (=ששנו חכמים): בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון (=ימי חנוכה - שמונה הם) . . שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
לשנה אחרת קבעום
בתורת החסידות מוסבר מדוע קבעו את חג החנוכה רק "לשנה אחרת" (ולא מיד לאחר הנס) - שרק כשראו שגם בשנה הבאה נמשכו אותם ההארות שנמשכו בשעת הנס - אז ידעו שיום זה הוא מועד נצחי לדורי דורות.
חמש שאלות
על דברי הגמרא הללו שואל הרבי הקודם מספר שאלות:
א) שאלת הגמרא "מאי חנוכה" מובאת בגמרא אחרי דף שלם שבו הגמרא עוסקת בדיני ובהלכות החנוכה, ולכאורה אם הגמרא אכן לא ידעה מהו חנוכה, כיצד עסקה בכל פרטי הדינים וההלכות דחנוכה עד כה?
ב) ידוע שלכל הניסים שאירעו לעמנו, הן הניסים שלמעלה מהטבע לגמרי (כמו הנס דקריעת ים סוף) והן הניסים המלובשים בטבע (כמו נס הנצחון דחנוכה) - אזי הנס קשור עם אותו הזמן שבו אירע הנס, והיינו שלא רק שבעתיד יש לציין ולזכור את אותם ימים שאירעו בהם ניסים, אלא יתר על כן: הנס נעשה באותו היום מאחר שאותו היום הוא יום סגולה ויום מיוחד הגורם שיהיו בו ניסים. ולכן אנו מברכים "שעשה ניסים . . בזמן הזה" ו"שהחיינו . . לזמן הזה" (שזה מורה שהזמן יש לו שייכות אל הדבר, שאם רק נזדמן שהנס היה ביום זה - אזי כל ענין להזכירו). וכפי שבראש השנה אנו אומרים (בתפילת מוסף דר"ה) "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" והפירוש בזה, שכמו שבראש השנה הראשון למעשה בראשית, שבו נברא האדם שהוא נזר ומטרת הבריאה, הנה בכל שנה בראש השנה נמשכת אותה הארה שהיתה בפעם הראשונה, כך גם בכל שבת ויו"ט נמשכת הארה כפי שהיתה בפעם הראשונה. ואם כן יש להבין מהי המעלה בחודש כסלו בכלל, וביום כ"ה בו בפרט, שאז היה נס חנוכה.
(בהקשר למה שנתבאר כאן, ביאר הרב שישנה מעלה ביום הראשון דחנוכה, וישנה מעלה ביום האחרון. שביום הראשון נמצאים 'בכח' כל הימים שבאים לאחריו, ולאידך, ביום השמיני כבר באו כל הימים בפועל (וכך גם בעניין הנס - שבשמן שמצאו ביום הראשון נמצא 'בכח' כל מה שידלק במשך שמונת הימים, אך רק ביום השמיני אירע כל הנס 'בפועל').
וזה הביאור בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל (שבת שם), שבית שמאי אומרים "יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך" וב"ה אומרים "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" שבית שמאי מדגישים את מעלת היום הראשון שבו כלולים ב'כח' כל הימים שלאחריו, וב"ה מדגישים את מעלת היום השמיני שבו כבר באו בפועל כל הימים (ראה בארוכה בכל זה בספר השיחות תשמ"ח ע' 645).
אחד הטעמים המובאים שם בגמרא לדעת בית שמאי, שנרות חנוכה הם "כנגד פרי החג" (שבחג הסוכות הקריבו ביום הראשון 13 פרים, ביום השני 12 פרים ביום השלישי 11 וכן הלאה, ועל דרך זו בנרות חנוכה - "פוחת והולך"). טעם זה לכאורה דורש ביאור נוסף, שלכאורה מהו הקשר בין נרות חנוכה ופרי החג? ונקודת הביאור בזה בקצרה (עפ"י המבואר בדא"ח) שפרי החג הם כנגד שבעים אומות (שלכן הם במספר 70 - סוכה נה, ב) וביום הראשון נמשך אור גדול בכדי לבררם. ביום השני כבר אין צריך אור גדול כל כך, מאחר שכבר שכבר נתברר ביום הראשון, וכך מיום ליום נעשית העבודה קלה יותר. ואותו הדבר בחנוכה שנר חנוכה עניינו להאיר את החושך ולנצח את קליפת יוון (וכפי שרואים בנר חנוכה שמצוותו "משתשקע החמה" דווקא (שבת שם), כלומר בעת החשכה, ו"על פתח ביתו מבחוץ" (שם) דהיינו ברחוב, על כל מה שרחוב ו'חוץ' מסמל, ובזה נר חנוכה מקביל לפרי החג ששניהם עוסקים לא בהוספה בקדושה גופא (שבזה הסדר הוא שמשיכים בתחילה קצת, ואז "מוסיף והולך") אלא במלחמה ונצוח הקליפות והסטרא אחרא.
וגם בית הלל אינם חולקים על זה, שהם סוברים שזה שייך רק בסוכות שהוא חג מהתורה, ולכן כוחו גדול לדחות ולהכניע הקליפה, אבל חנוכה שהוא מדברי סופרים, אזי העבודה בזה היא 'מלמטה למעלה' כלומר שאנו צריכים לעשות זאת מצד עבודתינו, ובזה יש לילך מדרגא לדרגא (בבחינת (שמות כג, ל): "מעט מעט אגרשנו").
ג) מלשון הגמרא נראה שקביעת החג היא לא על נצחון המלחמה, שהגם שנצחון המלחמה היה קשור בניסים גדולים ועצומים, אינו מזכירם כלל, ועיקר ההדגשה היא על מציאת הפך שמן טהור (וכפירוש רש"י ותוספות (שם) המבארים כיצד ידעו שהיוונים לא נגעו בפך ולא טמאוהו), ועל זה שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. ולכאורה קשה דעיקר הנס הוא הניצחון במלחמה, ובפרט שגם מציאת הפך התאפשרה על ידי שנצחו במלחמה וגרשו את היוונים מהיכל ה'.
ד) עוד יש להבין, מדוע תקנו להדליק ח' נרות, שהרי נרות המנורה היו שבעה, ומפשטות לשון הגמרא נראה שהטעם בזה הוא לזכר הנס שהפך הספיק לשמונה ימים, אך עדיין אינו מובן (כקושיתו המפורסמת של הבית יוסף סימן עתר) שהרי על יום אחד היה להם שמן, וא"כ הנס היה רק בשביל שבעה ימים, והתירוץ הוא (ראה בית יוסף שם) שחלקו השמן לשמונה חלקים, ומכל חלק נתמלאה המנורה בדרך נס, אך בכל זאת צריך להבין בפנימיות העניינים מדוע היה הנס קשור עם מספר שמונה דווקא, לא פחות ולא יותר.
ה) התנהגותם של היוונים אף היא תמוהה: בדרך כלל כאשר צד אחד מנצח במלחמה, אזי הוא בוזז את אוצרותיו של הצד המובס, ואכן בבית המקדש היו אוצרות כסף וזהב ואבנים טובות לרוב, ובכל זאת, הדבר הראשון אותו עשו היוונים כשנכנסו אל ההיכל הוא לטמא (לא לשפוך! לטמא) את כל השמנים שהיו שם? והדבר דורש ביאור.
מלחמה רוחנית
ומבאר הרבי, שמלחמת היוונים היתה מלחמה רוחנית. כלומר: בשונה מפורים שהגזרה היתה להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג, יג) את הגוף, בחנוכה רצו היוונים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" (נוסח 'על הניסים' לחנוכה). יתרה מזו: היוונים שהיו חכמים גדולים לא התנגדו לתורה שהיא שכל נפלא ביותר, אבל התנגדו לזה שהיא תורת הוי' ("תורתך") שהתנגדותם ומלחמתם היתה על קדושת התורה. זו הסיבה שהתנגדותם היתה רק למצוות ד'חוקים' ("חוקי רצונך") - שהמצוות ד'משפטים' (מצוות שהשכל האנושי מחייבם כמו כיבוד אב ואם, צדקה, איסור גזל וכיוצא בזה) יכלו הם לקבל, ואפילו המצוות ד'עֵדוֹת' (כמו שבת ופסח - שאמנם השכל אינו מחייבם, אבל הוא יכול 'להסכים' על כך שיש לעשות זֵכֶר ו'עֵדוּת' לבריאת העולם וליציאת מצרים) אזי לא התנגדו להם כל כך, ועיקר מלחמתם היתה על ה'חוקים' דהיינו דיני טומאה וטהרה, פרה אדומה, שעטנז וכל המצוות שהם גזרת המלך בלא טעם לזה התנגדו ביותר.
הרב האריך בזה, שדיני טומאה וטהרה הם למעלה מהשכל, שהרי אין כל היגיון לומר שאדם שהיה באהל עם מת נעשה טמא, ועל דרך זה בכל הטומאות, וכן טהרת המקווה אין לה הבנה על פי שכל, שמים שאובים נקיים אינם מטהרים, אך מי מקווה אפילו אם הם סרוחים מטהרים, וכן פרה אדומה היא למעלה מהשכל לגמרי, הן מצד עצם העניין שהאפר מטהר את הטמא, והן בכו"כ פרטי ההלכות שיש בה).
והאמת שמצד התורה, גם המצוות שיש להם מקום בשכל, ואפילו המצוות שהשכל מחייבם צריך לקיימם לא מצד השכל, אלא מצד שזהו רצון ה'. ונגד זה לחמו היוונים.
זאת התורה לא תהא מוחלפת
הרב הוסיף, שזהו ההבדל בין מצוות הוי' לציוויים וחוקים שונים של בני אדם. שהציווים והחוקים שאדם מְצַוֶּה אותם הם על פי השכל, ולכן יכולים להיות בזה שינויים, כאשר המצב במדינה משתנה, או שבני האדם משתנים וכיוצא בזה, אך מצוות הוי' הם למעלה מהשכל, אלא שהקב"ה רצה שחלק מהמצוות יתלבשו גם בהבנה בשכל, אך פשוט שהם אינם תלויים בשכל, ועל כן אינם בטלים מצד שום שינוי שיהיה בעולם או בנבראים. ונגד זה לחמו היוונים בכל עוז.
קרן השור
ולכן אמרו שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל (תלמוד ירושלמי חגיגה ב, ב).
הרב הוסיף שרבינו הזקן מבאר מהו העניין שהיוונים הכריחו אותם לכתוב זאת על קרן השור דווקא, שאומות העולם יניקתם מהקרנים והטלפים וכו' ורצו שישראל גם ינקו כמותם, ולזה צוו עליהם לכתוב זאת על קרן השור דווקא.
ולכן כל המלחמה היה נגד האלקות, שהם אפשרו ללמוד או לקיים מצוות, אך השתוללו מזעם כשהזכירו שזו תורת הוי' ושהמצוות הם חוקי רצונו יתברך. ולכן כשנכנסו להיכל הדבר הראשון שעניין אותם היה לטמא את השמנים שהיו בו, כלומר: הם לא רצו לקלקל את השמן או לשופכו, ורק רצו שלא תהיה בו קדושה.
עיקר הנס
אות ב:
ומוסיף הרבי עוד יותר: שעניין זה שטמאו כל השמנים היה עוד קודם נצחונם, שזה היה ממש בתחילה כשכבשו את בית המקדש, והם עשו זאת בשביל לנצח, וכמו שדרך הלוחמים להשחית את מעיינות המים של האויב שבזה מחלישים אותו ובזה יהיה נקל יותר לנצחו.
וגם כשהקב"ה הפך את מחשבתם הרעה ונצחום החשמונאים, הנה בגמרא לא נזכרו כל פרטי המלחמה והניצחון ואיך שגיבורים נפלו ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וכן מה שנקבע לדורות לזכר הניצחון הוא רק הלל והודאה, ולא עניין של מעשה בפועל, ורק על הנס דמציאת השמן הטהור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול והכירו בו שלא נגעו בו, והקב"ה עשה שבדרך נס יוכלו להדליק ממנו שמונה ימים - דווקא לזכר זה קבעו המצווה דהדלקת נרות חנוכה.
הנצחון - על ידי קריאת שמע
ומוסיף הרבי, שגם הניצחון במלחמה היה על ידי שקראו "שמע ישראל" ובזה נצחו, ועל חרבו של יהודה החשמונאי היה כתוב השם "מכבי" שהוא ראשי תיבות של הפסוק (שמות טו, יא) "מי כמוכה באלים הוי" - שהמלחמה עצמה היתה מלחמה רוחנית (אחד הנוכחים בשיעור הוסיף ש"מכבי" הוא בגימטריא ע"ב - הגימטריא של שם הוי' במילויו (ראה בשיעור הראשון בד"ה וידבר א-להים גו' לאמר תשכ"ט).
המלחמה שבכל יום ויום
וכאן מתחיל הרבי לבאר כיצד מלחמה זו ניטשת מידי יום בעבודת האדם:
והנה מלחמה זו היא תמידית בכל דור, ובכל אחד ואחד, ובכל יום יום. וכמאמר חז"ל (קידושין ל, ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום". וכאן מתחיל הרבי לבאר כמה סוגי דרגות במלחמת היצר, אם זה בתאוות האכילה והלבוש, או במחשבה ודיבור, או בראיה ושמיעה, וכפי שהרבי מגדיר זאת, שהנפש הבהמית זורקת באדם חיצים ובליסטראות, דהיינו מלחמה קשה ומסוכנת ביותר.
אכילה ושתיה ולבושים
הדרגה הראשונה היא המלחמה בענייני תאוות האכילה והשתיה, שהנפש הבהמית מכניסה באדם הרגש של תענוג ועריבות בזה, וכן בענייני הלבוש, שהאדם רודף אחר מלבושים נאים ביותר, ומסדר את שערותיו כאנשי הרחוב השפלים ביותר (הרב הוסיף, שבחסידות מבואר שהתאווה בענייני הלבוש היא גרועה יותר מתאוות האכילה, והיא מגשמת את האדם ועושה אותו גס ביותר).
ולפעמים דווקא מצד היותו בן תורה אזי יצרו מוסיף לעוור את שכלו בזה, ואומר לו שמצד מעלתו אזי הוא צריך לקשט את עצמו במלבושים נאים ובתיקון שערותיו שכביכול זהו כבוד התורה, ובדברים אלו הוא צד אותו ברשתו ואז הוא מורידו רחמנא לצלן מדחי אל דחי.
רבות מחשבות
וישנם כאלה שעיקר מלחמת יצרם עמהם היא בעניין המחשבה. שהנפש הבהמית זורקת בו מחשבות זרות, ומחשבות זרות אלו קודם כל פועלות בו בלבול בתפילתו, שגם כשעומד לפני הוי' בתפילה לבו בל עמו.
והיינו שלא שאינו רוצה להתפלל, או שח"ו אינו מאמין במה שאומר בתפילתו, שבוודאי הוא רוצה להתפלל, ומאמין באמת באמונה שלמה בכל מה שאומר בתפילתו, ולא עוד אלא שלפעמים מתעורר ואומר איזה מזמור אחד בהתעוררות ובהתרגשות הלב, אך יחד עם זה נופלים לו פתאום מחשבות זרות שלפעמים גם מצד עצמם הם עניינים של שטות והבל ורעות רוח ללא שום תוכן כלל, והיינו שאין בהן שום צורך כלל אפילו לצרכיו הגשמים.
וכותב על כך הרבי, שבאמת גם מצד השכל האנושי הרי לא ייתכן שבעת עמדו לפני הוי' בתפילה יחשוב בעניינים כאלו, שהרי גם מצד השכל האדם צריך להיות מסודר בכל ענייניו, וכשעומד ומדבר לפני חכם או שר חשוב הרי אינו מתנהג כפי שמדבר עם חברו שבשוק, ובפרט כשעומד לפני הוי' בתפילה, וגם אם המחשבה היתה באיזה עניין נצרך היה ראוי לדחותה לזמן המתאים, ובוודאי שמחשבות הבל כאלו שאין להם מקום כלל, ובכל זאת האדם מתנהג כמשוגע וכחסר דעה, וחושב מחשבות כאלו בתפילתו.
(הרב אמר שמחסדי ה' שאין רואים ושומעים את מחשבות האדם, שאם היו יכולים לראות המחשבות, היינו נראים כמשוגעים ממש, שהרי המשוגע מדבר דברים חסרי פשר, ואם היו רואים את המחשבות אזי כולנו היינו באותו המצב...).
ודרגה חמורה יותר מזו -שלפעמים הנפש הבהמית שולחת לאדם גם הרהורי כפירה ר"ל.
(הרב ביאר שזהו הביאור בשם 'יוון' מלשון "טיט היוון" (תהלים מ, ג) כלומר בוץ שהאדם שוקע בו וטובע, שאלו הן המחשבות הזרות שהאדם שוקע בהם ועד שכמעט טובע ר"ל).
הבור ריק
והסיבה לזה היא מצד שהמוח ריק מענייני תורה וענייני אלוקות (וכמאמר חז"ל (שבת כב, א) על הפסוק (בראשית לז, כד) "והבור ריק אין בו מים" - "ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים"? מים אין בו; אבל נחשים ועקרבים יש בו" - כלומר כשאין 'מים' (תורה - בבא קמא פב, א) אזי יש מזיקים (מחשבות זרות). הרב הוסיף שזו הסיבה שבחורבה יש מזיקים, שזה מקום שומם מאדם ולא מיושב).
אוטם שפתיו נבון
מלחמה נוספת קיימת בעניין הדיבור. אם בדיבור האסור ממש כמו רכילות ולשון הרע והוצאת שם רע ודיבורי שקר (הרב הוסיף, כי כל מציאות העולם הינה למעשה 'שקר אחד גדול' שהעולם מראה עצמו למציאות בעוד שהאמת היא שאין עוד מלבדו), או 'דיבור של כיעור' כמו חנופה (הרב ביאר שחנופה היא מכוערת - כיוון שהמתחנף אינו מתכוון באמת למה שאומר ואין תוכו כברו, ולכן 'כת חנפים' היא אחת הכיתות שאינם מקבלים פני שכינה - סוטה מב, א). או דיבורי ליצנות (בדיחות - "גלייך ווערטלאך" ביידיש. הרב ביאר שישנו מצב שאדם אומר דבר צחות כדי לשמח לבו לעבודת ה' וכפי שעשה רבא לתלמידיו (ראה תניא פרק ז), אך כאן המדובר בבדיחות וליצנות הנובעים מריקנות גרידא, שמטרתן היחידה היא להעביר את הזמן. בדיחה ביידיש היא "גלייך ווערטיל" ובתרגום מילולי: אמירה ישרה (כנראה בלשון סגי נהור). על כך אמר פעם הרבי מהר"ש: אין דבר עקום יותר מ"גלייך ווערטיל" (אמירה ישרה)...).
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם
לפעמים היצר לוחם עם האדם בענייני ראיה ושמיעה - שיראה מה שאין צריך לראות וישמע דברים האסורים.
לשמור על פך השמן
ומבאר הרבי ששורש כל זה הוא מצד שהנפש הבהמית מטמאת את השמן שבו, ששמן (שומן) הוא תענוג, (וכן שמן רומז לשכל, וראה בהמשך) שהנפש הבהמית לוקחת מהאדם את התענוג באלוקות, ומכניסה לו תענוג בענייני העולם, ועד לענינים של איסור, וכמו כן היצר מקרר אצל האדם את קדושת התורה והמצוות, עד שחושב שהם עניינים פשוטים עפ"י שכל (שזה מה שמטמא את השמן - שכל).
יחוד השם
אות ג:
והעצה לנצח את המלחמה היא (כפי שהחשמונאים עשו) על ידי המצווה דקריאת שמע, שעניינה הוא עבודת המוח להבין ולהשיג יחודו ואחדותו יתברך בכל הבריאה כולה (ראה בזה באריכות בשיעור הראשון בהקדמת רבינו האמצעי לספרו אמרי בינה) וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ק"ש פרק א הלכה ב) ש"מקדימין לקרות פרשת שמע (לפרשת "והיה אם שמוע") מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו".
גם בלימוד התורה
הרבי עומד על מה שהרמב"ם כורך את "יחוד השם ואהבתו" יחד עם "תלמודו" שרצונו לומר בזה שגם ב"תלמודו" יהיה "יחוד השם ואהבתו" דהיינו שלא יתפוס את דברי תורה רק כפי שהם מובנים בשכלו, דהיינו פשטן של דברים בלבד, אלא שבתוך לימודו יאיר יחוד השם והתגלות אהבתו.
הנחת עצמותו
וכאן מדייק הרבי בדברי הרמב"ם עוד עניין נפלא:
הרמב"ם ממשיך שם (בהלכה ד) בזה הלשון: "הקורא קריאת שמע . . אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד . . ואהבת את יי א-להיך . . ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציוום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו".
ושואל הרבי שלכאורה תיבות אלו "ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו" מיותרות הן, שהרי ביאר להם את עניין יחוד ה' שהוא הכל (וכמאמר חז"ל (ברכות יג, ב) "כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת" (=שכשיהודי קורא ק"ש וממליך את הקב"ה בשמים ובארץ (שזו עניינה של מצוות ק"ש) אין צריך יותר שום דבר) ומהי ההוספה (כאילו זה עניין נוסף) "ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו"?
אך העניין בזה, שרצה לומר להם שאין מספיקה ידיעת היחוד, אלא צריך לנהוג בהתאם איליו, שהנה יכול להיות מצב שהאדם מתבונן בשכלו ביחוד ה' שהוא אחד ואפס זולתו, ובמקום להיות בטל לגמרי לאלוקות ולמסור אליו כל רצונותיו (שהרי אין שום מציאות ואין שום רצון וישות עצמית כלל) אזי הוא מגביר את תחושת ישותו באומרו שהוא יודע ובעל השגה וכו' - ובזה מתנהג להפך ממש מעניין היחוד, ועד שעליו אמרו חז"ל (סוטה ה, א) "אין אני והוא יכולין לדור" כו' - שמציאותו סותרת כביכול ודוחקת רגלי השכינה, ולכן אמר להם שעליהם לנהוג בדרך שהלכו בה אברהם ויצחק, שהאבות הן המרכבה (תניא פרק כג, ופרק לד ועוד) כלומר שהיו בטלים לקב"ה לגמרי כמו המרכבה שהיא ביד מנהיגה להטותה לאיזה צד שירצה, שזהו הביטול ד'הנחת עצמותו' (התמסרות מוחלטת לאלוקות).
קבלת עול
וזו העבודה דק"ש. והתחלת עבודה זו היא בדרך קבלת עול, וכמאמר חז"ל (ברכות יג, א) "למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה" דהיינו דעם היות שהעבודה דק"ש היא כאמור עבודת המוח, התחלתה היא בדרך קבלת עול דווקא. ובפשטות: לייגע את מוחו ולהטריח שכלו בהשגת עניין אלוקי פעם ושתים ושלוש ועד כמה פעמים ביגיעה גדולה ועצומה עד שמבין את אותה השכלה לעומקה ולאשורה.
ג' יסודות
וכאן מביא הרבי עוד דיוק בלשון הרמב"ם (בהלכה הראשונה שבספרו היד החזקה): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" - שג' עניינים יסודיים ("יסוד היסודות") יש כאן: א) שהוא (הקב"ה) מצוי ראשון; ב) שהוא יתברך ממציא כל נמצא; ג) שאופן מציאת אותם הנמצאים הוא מ"אמיתת המצאו" (הרב ביאר ש"אמיתת המצאו" היינו העצמות, ודווקא מזה נמצאו הנמצאים, וכפי שכותב רבינו הזקן באגרת הקודש (סימן כ"ף) שרק העצמות "שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו . . הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש").
יסוד היסודות ועמוד החכמות
וכאן טמון חידוש נפלא בדברי הרמב"ם: שהגם שג' עניינים אלו הם 'יסודות' דהיינו עניינים עצמיים שאין שייך בהם חקירה ודרישה (שניתן לחקור ולדרוש עד שמגיעים לאקסיומה - ליסוד ועצם הדבר שבו לא שייך דיון וחקירה) בכל זאת הרמב"ם מקשר את "יסוד היסודות" עם "עמוד החכמות" דהיינו שיש בזה עניין החכמה, ו"הוא וחכמתו אחד" (ראה רמב"ם שם פרק ב הלכה יו"ד) שזה כל הכוונה במה שהקב"ה האציל את עניין החכמה, שזה עצמו הנתינת רשות והיכולת שיוכלו הנבראים להשיג אותו יתברך.
חובת הידיעה
אך אין זה רק שהקב"ה עשה שיוכלו לידע אותו, אלא ידיעה זו היא חובה, שזה מה שממשיך שם הרמב"ם (פרק א הלכה וא"ו): "וידיעת דבר זה מצות עשה" דהיינו שמלבד שידיעה זו היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות" היא גם מצות עשה מן התורה!
ג' מצוות
וכאן מבאר הרבי, שהנה בעניין לימוד התורה יש ב' מצוות, ישנה מצוות תלמוד תורה, שמצווה זו מקיים אפילו אם קורא אותיות התורה (שבכתב) בלי הבנה (שלכן אפילו עם הארץ שאינו מבין כלום עולה לתורה ומברך ברכת התורה (הלכות ת"ת לאדה"ז ג, יב-יג), וישנה מצוות ידיעת התורה שהיא מצווה נוספת על מצוות ת"ת, ועניינה הוא שמוחו ושכלו יבינו וישיגו את הלכות התורה, וכמה שמבין ומשיג יותר - מקיים מצווה זו בהידור יותר, אך מצד מצווה זו אין חילוק איזה הלכה הוא לומד, וישנה מצוות ידיעת ה' שעל זה אומר הרמב"ם שהיא מצוות עשה, והיינו מצוות עשה פרטית לידע ג' העניינים הללו שמנה אותם הרמב"ם, וכשיודע אותם נמצאו בידו ג' מצוות: מצוות תלמוד תורה, מצוות ידיעת התורה, ומצוות עשה של ידיעת הוי' שעולה על כולנה.
וזהו פך השמן של כה"ג שעמו ניתן לנצח את כל מלחמות היצר שנמנו באות ב', על ידי ההתבוננות בעניין יחוד הוי', ובפשטות - לימוד פנימיות התורה שבה נתבארו כל עניינים אלו בהרחבה ובעומק, ועל ידי זה ניתן הכוח לנצח את הנפש הבהמית (הרב הוסיף, שהכהן גדול (בזמנינו) הוא הרבי, שבפך השמן שלו - אף אחד אינו יכול לנגוע).
היא אומרת; אני יודע!
(בסוף השיעור סיפר הרב על הרה"ק ר' אהרן הגדול מקרלין זי"ע, מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, שכשחזר מנסיעתו לרבו המגיד אחר ששהה אצלו כמה שנים, שאלוהו: "אמור מה למדת שם?" והשיב, שלמד שם שיש בורא. ואז קראו למשרתת, ושאלו אותה: "האם יודעת את שיש בורא?" ואמרה "הן". ואז שאלו את הרה"ק הנ"ל: "הרי דבר זה יודעת גם המשרתת הפשוטה, ומדוע היית צריך לנסוע בשביל זה למעזריטש?" ויען ר' אהרן: "היא אומרת; ואני יודע"...
הרב ביאר בע"פ ובקיצור את סיום המאמר, ואי"ה נכתוב את הדברים על מקומם (בשיעור הבא).
שפיכת מים קודם השתיה
(מוקדם יותר ביאר הרב את פשר המנהג לשפוך מעט מים מהכוס קודם השתיה, והביא את הסיפור המובא בגמרא (חולין קה, ב) ברב פפא שהיה לו שמש מן השֵׁדִים, ופעם שלחו להביא עבורו מים מן הנהר, ונתעכב זמן רב עד שהביא לו, כשחזר שאלו רב פפא לסיבת העיכוב, ואמר לו שהיה צריך להמתין עד שיתחלפו המים הראשונים ששתו מהם המזיקים. לאחר מכן ראה שרב פפא שופך מעט מהמים, ואז אמר לו שלו היה יודע שכך הוא דרכם (לשפוך מעט לפני השתיה) הרי שהיה יכול להביא לו גם את המים הראשונים ולא היה מזיק לו כלל. הרב הוסיף שהרבי נהג תמיד לשפוך מעט מהמים קודם השתיה. הרב הוסיף שבפשטות מים ממותקים נחשבים גם כן כמים לעניין זה).
נכתב על ידי שמואל אלבום
-המשך יבוא אי"ה-