ד"ה ואברהם זקן התשל"ח - חלק שני
- תגיות: נשמה , נהר דינור
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
תקציר השיעור הקודם
רבינו הזקן מביא את פירוש הזהר (חלק א קכט, א) על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" - "באינון יומין עילאין" = הלבושים דתורה ומצוות, שעל ידם תוכל הנשמה ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא. ואותם "יומין עילאין" שייכים גם לימים כפשוטם, שכל יום צריך להיות ממולא בעשיית איזה מצווה, וכמאמר הבעש"ט (בתחילת צוואת הריב"ש) ש"לא יניח שום יום מעשיית מצווה" כו', וזהו "בא בימים" שאברהם אבינו היו כל ימיו מלאים, שבכל יום עבד עבודתו בתורה ומצוות.
ושואל הרבי שלכאורה הקשר לימים כפשוטם אינו מובן, שאם למשל אדם יכול לקיים במשך שני ימים רק שתי מצוות, מדוע נוגע שבכל יום יעשה מצווה אחת, ומדוע שלא יעשה ביום אחד שתי מצוות, הרי מבחינת הכמות מדובר באותה כמות של מצוות.
ומובן שאין לפרש שדברי הבעש"ט נאמרו על אותן המצוות שמחוייבים בהם בכל יום כגון ק"ש ותפילה וכיו"ב - שהרי אם לא קיים מצוות אלו הרי ביטל אותה מצווה, וצריך תיקון ותשובה ע"ז וכו'.
* * * * *
'בא בימים' נעלה מ'זקן'
אות ב:
מעלה זו שהתורה משבחת את אברהם אבינו שהוא "בא בימים" מגיעה אחרי שהתורה פירטה (בפסוקים שלפני זה) מעלות רבות שהיו לאברהם, ובכתוב זה עצמו משבח אותו במעלת "זקן", ואח"כ מוסיף "בא בימים" שמזה מובן שבא בימים הוא מעלה גדולה יותר מ"זקן".
לבושו של הקב"ה
והנה בביאור מעלת "זקן" מבואר במדרש (בראשית רבה סוף פנ"ח) שאמר לו הקב"ה לאברהם בא לבוש לבושי, שהקב"ה נקרא "עתיק יומין" (דניאל ז, ט) שפירוש 'עתיק' הוא זקן, וע"ז אומר "ואברהם זקן" שלובש לבושו של הקב"ה כפי שהוא בחינת "עתיק יומין" (בחינת התענוג העליון - פנימיות הכתר. הרב הוסיף שסיום הכתוב (בדניאל שם) הוא "ושער ראשה כעמר נקא" כלומר השערות שלו (של "עתיק יומין") הם בצבע לבן כמו צמר נקי, ובאמת אברהם (שלבש את לבושו של הקב"ה כפי שהוא בדרגת עתיק) היה הראשון בעולם שהיו לו שערות לבנות, והסיבה לכך היא כמסופר במדרש (ראה תנחומא תולדות ו, ופרקי דר"א פרק נא) שהיות והקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם אזי הבריות לא היו יודעים להבדיל בין יצחק ואברהם, ואז הקב"ה חידש בעולם את עניין שערות השיבה, שכל מי שמזדקן נעשים שערותיו לבנות, וכך ידעו מי אברהם ומי יצחק).
ועכ"פ מבואר ש"זקן" היא מעלה גדולה ונפלאה ביותר, וא"כ דרוש ביאור מהי המעלה ב"בא בימים" שעושה מצווה בכל יום אף שאין מתווסף על ידי זה במניין המצוות, ועד שזה מעלה גדולה יותר מ"זקן" שזו בחינת 'עתיק', וכפי שהרבי מוסיף (בהערה 16 - מתורה אור פרשת מקץ) שפירוש "עתיק יומין" הוא שהוא נעלה גם מ"יומין עילאין" דהיינו לבושי המצוות (כפי שנתבאר לעיל) שזה משמעות השם "עתיק יומין" - שנעתק ונבדל מ"יומין", וא"כ איך המעלה ד"בא בימים" הקשורה בלבושי המצוות היא נעלית יותר מזה.
אלוקות שנעשה נברא
אות ג:
כהקדמה לביאור העניין, מתחיל הרבי לבאר מדוע באמת הנשמה זקוקה ל'לבושים' בכדי ליהנות מזיו השכינה לעתיד לבוא (עניין זה כבר נתבאר בקצרה בשיעור הקודם) ומבאר הרבי, שהיות שהנשמה סוף כל סוף היא 'נברא' שהגם שהיא (בשרשה) אלוקות ("חלק א-לוה ממעל ממש" (תניא פרק ב עפ"י איוב לא, ב), אך אחרי ירידתה למטה היא בבחינת 'אלוקות שנעשה נברא' (כמבואר בארוכה בדרושי חסידות שנסמנו בהערה 18 במאמר) והדביקות של הנשמה באלוקות היא 'דביקות בלתי ניכרת' (ראה המשך תער"ב שבהערה 19, וראה בהמשך הדברים ביאור בזה), ולכן היות שלנברא אי אפשר להשיג שום השגה באור אין סוף, לכן בכדי ליהנות לעתיד לבוא מזיו השכינה שזיו זה הוא הארה מאור א"ס (ובפרט בכדי לחזות בנועם הוי' - בחינת התענוג העליון - שהוא עניין נעלה עוד יותר) - צריכה הנשמה 'לבוש', וכפי שהרוצה להביט באור גדול ביותר כמו אור השמש זקוק הוא ל'מסך' (=זכוכית שחורה וכדומה) שדרכה ניתן להביט בשמש. וכך גם למעלה הנשמה זקוקה ללבושי המצוות בכדי לקבל את האור לע"ל, ונמצא שהמצוות הם כמו 'ממוצע' בין הנשמות לאור א"ס.
ממוצע - כלול מב' הדברים
והנה ידוע (ראה בזה גם בשיעור הראשון בד"ה והיה ביום ההוא יתקע תשכ"ח) שכל 'ממוצע' צ"ל כלול משני הדברים שהוא ממוצע ביניהם, ואכן המצוות יש בהם גם מבחי' הבלי גבול (אור א"ס) וגם מבחי' הגבול (נברא) שמצד אחד שורש המצוות הוא מרצון העליון, שהוא ורצונו וחכמתו ית' הכל אחד (תניא, שער היחוד והאמונה פרק ח) ולאידך, המצוות ירדו למטה ונלבשו בעניינים גשמיים - ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי וכן בכל המצוות.
ההבדל בין מצוות לנשמה
הרב חידד את הבדל בין מצוות ובין הנשמה, שלכאורה א"כ מהו ההבדל ביניהם, ששניהם שרשם למעלה מעלה, ושניהם ירדו לעוה"ז. וביאר הרב, שהנשמות נקראו 'בנים' (וכדכתיב (דברים יד, א) "בנים אתם להוי' א-להיכם") הבן אמנם נמשך ממוח האב (תניא פרק ב), אך לאחר שנולד נעשה מהות בפני עצמו, ודביקותו באב אינה ניכרת, וכפי שאנו אומרים (בברכת 'א-להי נשמה') "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה" וכו' ולכאורה כיצד ניתן לדבר על הנשמה ולומר "טהורה היא" עוד קודם שבכלל נבראה? אלא זו דרגת הנשמה קודם שירדה ונעשית נברא, ואכן אז נקראת היא טהורה, ולאחר מכן ירדה לעולם הבריאה ("אתה בראתה") ולעולם היצירה ("אתה יצרתה") ועד לעוה"ז ("אתה נפחתה בי"), אך התורה והמצוות הם 'אור' (וכדכתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור") ואור תמיד דבוק במאור (מקור האור - שכשיש הפסק בין המאור ובין קרן האור - אזי מתבטלת כל מציאותה של קרן האור - ראה באריכות בשיעור החמישי בד"ה גדול יהיה כבוד הבית תשכ"ב).
בידך אפקיד רוחי
(בהקשר לעניין ירידת הנשמה בגוף, דובר על עליית הנשמה בכל לילה, שמי שהנהגתו היתה כדבעי, אזי נשמתו עולה לשרשה ושואבת משם חיים עליונים, אך מי שחטא ופגם ולא עשה את עבודתו כראוי, נשמתו אינה יכולה לעלות שם מחמת מעשיה במשך היום, ואדרבה היא מסתובבת אחוזה בין הקליפות שנתהוו ממעשיה ומכך שהיתה שקועה בהבלי העוה"ז במשך היום, ולכן אנו אומרים קודם השינה את הפסוק (תהלים לא, ו) "בידך אפקיד רוחי פדית אותי הוי' א-ל אמת" - שאנו מבקשים מהקב"ה שיפדה אותנו מהקליפות הרוצות להאחז בנשמתינו. הוזכרה גם המעלה להירדם מתוך מחשבת דברי תורה).
חיבור גבול ובלי גבול
ונחזור לדברי הרבי: הרבי ממשיך ומבאר את עניין ה'ממוצע' שבתורה ומצוות, שמצד אחד שרשם ממקום הכי נעלה, ועם כל זאת, ירדו עד למטה ממש, ומבאר הרבי: ששרש התורה והמצוות גבוה ונעלה גם מזיו השכינה (על זה שאל הרב, א"כ איך ההנאה מזיו השכינה משמשת כשכר על המצוות, הרי מבואר כאן שהמצוות נעלים מזיו השכינה, וביאר שמה שהנשמות נהנות מזיו השכינה הוא רק עכשיו, שא"א לקבל גילוי נעלה מזה, ולעתיד לבוא אכן יהיה (כלשון חז"ל אבות ד, ב) 'שכר מצוה מצוה' כלומר יתגלה שרש המצוה עצמה, בעצמותו של הבורא).
והגם ששרש המצוות נעלה גם מזיו השכינה, בכל זאת המצוות ירדו למטה ונתלבשו בדברים גשמיים ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכנ"ל, וכן התורה נתלבשה בשכל אנושי, ועד שנתלבשה בטענות של שקר, ובדיו על הספר (בהערה 24 מוסיף הרבי, שמה שהתורה נתלבשה בדיו על הספר הוא התלבשות וירידה גדולה יותר אפילו ביחס לזה שהתורה דנה בטענות של שקר, כי באותן טענות של שקר התורה אינה מתלבשת בהם ממש, אלא רק דנה בזה, אך התורה עצמה נשארת למעלה מהן, אך הקלף נעשה חלק מהס"ת, ועד שדיני הקלף והדיו נוגעים לכשרותו של הס"ת!).
ועל ידי עניין ה'ממוצע' שבמצוות, שהם כוללים בלי גבול וגבול יחד, יכולים הם גם לחבר את הנשמות (גבול) עם זיו השכינה ועד לבחינת נועם הוי' (בחינת התענוג העליון, כנ"ל) שלמעלה מכל מדידה והגבלה.
תורה ומצוות ללא רבב
אות ד:
וממשיך הרבי, שבגלל שהתורה ומצוות התלבשו בעוה"ז שרובו ככולו רע (כנאמר בתניא פרק ו) כלומר שחיות העוה"ז (רובה ככולה, שזה לא כמו רוב רגיל, אלא ממש כמעט הכל) היא מקליפת נוגה (=קליפה שניתן להעלותה לקדושה. הרב ביאר את האמור בתורת הסוד (ע"ח שער מב פרק ד) שעולם האצילות כולו טוב הוא, ובעולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע, כלומר שנכנסה שם מעט מקליפת נוגה, בעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, בעולם העשיה הרוחני רובו רע, ובעולם העשיה הגשמי (שבו אנו נמצאים) רובו ככולו רע), אזי כתוצאה מהתלבשות זו נדבק בתורה ובמצוות מפסולת העוה"ז, ולמשל בלימוד התורה - היות שהתורה נתלבשה בשכל אנושי ובדברים גשמיים אזי יכול להיות לימוד התורה שלא לשמה, ועד לדרגות נמוכות ביותר בזה, כמו הלומד לשם כבוד, ממון, ואפילו לקנטר ח"ו, וכן בקיום המצוות לפעמים אדם קונה אתרוג מהודר וכוונתו להתנאות בעיני הבריות, ולכן יש 'לנקות' את התורה והמצוות מהפסולת שנדבק בהן, וכפי שלבוש גשמי צריך להיות נקי ומכובס כך גם לבושי המצוות צריכים כיבוס וניקוי (והרבי מוסיף שעל הלבושים להיות נקיים ממש, ואפילו לא באופן של "וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיה סג, ג) שע"י שניצח את האויב (הקליפות) נתלכלכו לבושיו בדם האויב, שאמנם מצד אחד זה מורה על הניצחון, אך אין זה לבוש נקי).
הרחיצה והכיבוס - בשעת התפילה
(הרב הוסיף (וראה בזה בהמשך המאמר) שכיבוס המצוות נעשה ע"י התפילה, שהרי החיסרון שבמצוות הוא שהן נעשו מתוך פניות וכו' ולא לגמרי לשם שמים, והתפילה כשהיא כדבעי מתוך אהבה ויראה והתעוררות הלב, היא משלמת את האהבה ויראה שנחסרו במצוה).
זיכוך המלאכים
וממשיך הרבי, שגם אחרי הכיבוס (הנעשה ע"י האדם) דרוש זיכוך נוסף הנעשה על ידי המלאכים וכמ"ש בזהר (ח"ב רא, ב) שהמלאכים מנשקים את תיבות התפילה ומעלים אותם למעלה.
החיסרון במצוות בעולם הזה
והעניין בזה (שהמצווות צריכים זיכוך נוסף ע"י המלאכים) שהיות והמצוות היו למטה בעולם הגשמי, אזי גם אם הם בתכלית השלימות, בכל זאת "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) כלומר עצם זה שנמצאים "בארץ" (בעולם הגשמי) - הרי אי אפשר שלא יחטא - 'חטא' מלשון חסרון (על דרך הכתוב (מ"א א, כא) "והייתי אני ובני שלמה חטאים") - והדיוק בזה הוא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - שבעשיית הטוב גופא אי אפשר שלא יחטא (=יחסר).
נורא עלילה על בני אדם
והגם שהחיסרון הזה אינו באשמתו של האדם, שהרי הוא עשה מה שביכלתו, ומה שנמצא בעולם הרי הקב"ה הוא זה שהוריד את נשמתו לעולם, וזה רצונו ית' שיהיה דווקא בעולם כזה ויעבוד בו את עבודתו לעשות לו ית' דירה בתחתונים (תנחומא נשא טז), ובדוגמת המלך ששלח את בנו למדינה רחוקה בכדי להראות את חכמת בנו שאפילו במקום הרחוק מכיר את האמת, וכן רצה הקב"ה שגם אנו נעבוד אותו גם במקום ההסתר ונכיר את האמת, וכדכתיב (תהלים קיז, ב) "ואמת הוי' לעולם", אך מ"מ למרות שהאדם אינו אשם בזה, ועד ש"ועמך כולם צדיקים" ורק הקב"ה כביכול בא עליהם בעלילה כדכתיב (תהלים סו, ה) "נורא עלילה על בני אדם" (ראה תנחומא וישב ד) - המצוות יש בהם חסרון מצד גשמיות העולם, ולזה צריכים לסיוע המלאכים.
הגשמיות עצמה - היא החיסרון
אות ה:
והיינו שמה שצריכים לסיוע המלאכים הוא לא רק מכיוון שהעוה"ז רובו ככולו רע, אלא מעצם היותו גשמי, שמצד זה הוא באין ערוך לעולמות עליונים הרוחניים (בהערה 39 מוסיף הרבי (מתניא פרק מ) ששפלות העולם היא בשתי בחינות: א) שההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי; ב) שגם הארה זו (המצומצמת עד קצה האחרון) - היא מלובשת בלבושים ומסכים רבים).
והרי זה בדוגמת המבואר בתניא (פרק מ שם) לגבי קול גשמי, שמצד היותו גשמי אינו יכול לעלות למעלה בלי הכוונה (הרוחניית) אף ששניהם (הקול והכוונה) שווים שאין בהם הסתר, מ"מ היות שהוא גשמי - אינו יכול לעלות ללא הכוונה המשמשת לו כנשמה (הערה 40).
(הרב סיפר על הבעש"ט שפעם הוצרך לירד (מלמעלה) בשביל להציל את בנו שהיה במצב סכנה, ואחרי שהצילו אמר לו שאלו היה יודע שהעולם הוא כ"כ גשמי וחומרי, ייתכן וכלל לא היה יורד למטה...).
טבילה בנהר דינור
וממשיך הרבי, שעניין זה מצינו גם בגן עדן, שהרי גם צדיק גמור כשעולה לג"ע צריך לטבול בנהר דינור (=נהר של אש) בכדי לשכוח 'חיזו דהאי עלמא' (=את ענייני העולם), שכן גשמיות העולם (גם אם מדובר במעט מזעיר) מבלבלת ומפריעה מלעלות לגן עדן. ויתרה מזו: גם בגן עדן עצמו כשעולים מג"ע התחתון לג"ע העליון - הרי כיוון שהעליות הם באין ערוך מדרגה לדרגה - צריך להיות תחילה ביטול ההשגה דדרגה הקודמת בכדי שלא תבלבלו בעלייתו לדרגה נעלית יותר.
תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי
וכמו שמצינו דוגמא לזה בעניין השגת השכל, וכמסופר בגמרא (בבא מציעא פה, א) שרב זירא כשעלה מבבל לא"י ישב מאה (או מ' - כגירסת הרש"ל שם) תעניות לשכוח תלמוד בבלי, ובכדי לזכות למעלת תלמוד ירושלמי (וכדברי המדרש (ויקרא רבה יג, ה) ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל" וזאת משום שבא"י יש גילוי אלוקות יותר מבבל (וראה בזה בארוכה בסנהדרין כד, א) וזו הסיבה שבתלמוד ירושלמי אין הרבה קושיות ופלפולים כפי שזה בתלמוד בבלי, שבירושלמי יש גילוי אור משא"כ בבלי צריכים לגשש באפילה עד שמוצאים ההלכה (ראה סנהדרין שם: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו) - "זה תלמודה של בבל"), אך לאידך, הלכה נפסקת בדרך כלל כהבבלי, וזאת מכיוון שדווקא ע"י ריבוי הקושיות ניתן להגיע לעומק יותר, וכדכתיב (קהלת ב, יג) "יתרון האור - מן (כלומר: על ידי) החושך").
וכך גם המצוות צריכים 'הפשטה' מגשמיותן ע"י המלאכים.
המלאכים כבר יסדרו...
(בקשר להמבואר כאן במאמר שהמלאכים מנשקים תיבות התפילה ובזה מעלים אותם למעלה ועד"ז במצוות, סיפר הרב שפעם ישבו חסידים בהתוועדות אצל הרבי הקודם (כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע) ביו"ט שחל להיות בערב שבת, וכשנכנסה השבת עדיין היו באמצע סעודת יו"ט, ופרסו מפה וקדשו (כמובא בהלכה בטור ושו"ע סי' רעא) והמשייכו בסעודה, וכשרצו לברך ברכת המזון נתעוררה שאלה האם לומר 'יעלה ויבוא' לפני 'רצה' כיוון שהיו"ט קדם לשבת, או לומר כמו שנדפס בסידור (ש'רצה' נדפס לפני ה'יעלה ויבוא'). ואמר הרבי שיאמרו כפי שכתוב בסידור, והמלאכים כבר יסדרו זאת איך שצריך להיות...).
- המשך יבוא -
נכתב ע"י: שמואל אלבום