לקוטי תורה פרשת בלק ד’’ה לא הביט אוון ביעקב - חלק ראשון
- תגיות: בן ועבד , דירה בתחתונים , זמן ומקום , סדר זמנים , למעלה מן הזמן
- 1 תגובות
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל (במדבר כג, כא)
פרק א:
פסוק זה הוא חלק מנבואת בלעם, שבתחילה רצה לקלל את בני ישראל, אך הקב"ה הפך את מחשבתו הרעה, וצווה עליו לברך את ישראל, ופסוק זה, מופיע בתוך ברכתו (השניה) של בלעם.
בפסוק זה (וכן לאורך כל ברכות בלעם) אנו מבחינים כי קיימת הדגשה על שני השמות - יעקב וישראל.
יעקב וישראל
גם למעלה בעולם ה'אצילות' (=העולם שממנו נמשכת הנהגת העולם) קיימות ב' הדרגות - יעקב וישראל (ויעקב אבינו היה 'מרכבה' לב' דרגות אלו) וכן קיימים ב' דרגות אלו בעבודת האדם לקונו (שלכן נקראו ישראל בב' שמות אלו), וכפי שיבואר להלן.
הרב הוסיף, כי למרות שהקב"ה שינה את שמו של יעקב לישראל (בראשית לב, כח), בכל זאת נשאר גם השם יעקב, וכפי שמצינו בגמרא (ברכות יג, א) שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר בעשה, דשאני (=שונה) יעקב, דהדר אהדריה קרא (שהכתוב בעצמו מכנה אותו בשם יעקב, גם לאחרי החלפת השם) - והעניין בזה הוא, שכאמור 'יעקב' ו'ישראל' הם שתי דרגות בעבודת ה' - והדרך להגיע לדרגת 'ישראל' שהיא הדרגה הגבוהה יותר (וכפי שיבואר בהמשך הדברים) היא על ידי קדימת דרגת 'יעקב'.
אם כבנים, אם כעבדים
ומבאר רבינו הזקן, שיעקב וישראל הם שתי הבחינות ד'עבד' ו'בן'. וכדמצינו בקרא שביעקב כתיב (ישעיה מו, א) "יעקב עבדי" ובישראל כתיב (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל".
דרגת 'בן' היא דרגה נעלית יותר מדרגת 'עבד', זו הסיבה שבדרגת יעקב (עבד) הכתוב צריך לשלול "און" (=עניין בלתי רצוי) - "לא הביט און ביעקב", בדרגת ישראל הכתוב כלל לא הוצרך לשלול זאת, ולגביהם הכתוב שולל עניין 'דק' יותר - "עמל" (=עבודה) - "ולא ראה עמל בישראל". והסיבה לכך היא, שבדרגת יעקב (עבד) היהודי עוסק בעיצומה של העבודה ובמלחמת יצרו, ואילו בדרגת ישראל נאמר (בראשית שם פסוק כח) "כי שרית עם א-להים ותוכל" - שהפירוש הפנימי בזה הוא, שבדרגת 'ישראל' ניצב יהודי שכבר הצליח להתמודד ולנצח את ההעלם והסתר הנובעים משם 'א-להים' המעלים על שם 'הוי'', 'א-להים' בגימטריה 'הטבע' (ראה תניא, שער היחוד והאמונה ריש פרק וא"ו).
מעלת 'עבד' על 'בן'
הרב הוסיף, כי מבחינה מסויימת ישנה מעלה בדרגת 'עבד' על דרגת 'בן' (וכמעלת ה'בינוני' על 'צדיק' - ראה באריכות בתניא פכ"ז), שדווקא אדם הנמצא בעיצומה של העבודה הקשה ונלחם בכוח רב ביצרו ומכניעו, גורם על ידי זה תענוג עליון למעלה, ומה שאין בצדיק שכבר משוחרר מן הניסיונות, וכבר אינו זקוק למאמץ מיוחד בעבודתו לבוראו.
בהקשר לזה סיפר הרב את הסיפור אודות רבינו הצמח-צדק שפעם בא אליו אדם והתאונן בפניו על כך שאין לו חשק ללימוד התורה, וענה לו הצ"צ, שאדרבה, הוא (הצ"צ) מתאונן על כך שלימודו הוא מתוך חשק והנאה (וממילא חסרה בזה הכנעת וכפיית היצר).
מדוע הקב"ה זקוק לעבודתנו?
ונחזור לדברי רבינו הזקן:
לפני שרבינו הזקן מבאר את דרגת ה'עבד' - הוא מקדים שאלה בסיסית בנוגע לכל העניין. שהנה עניין העבד ועניין העבודה שאנו עובדים אותו יתברך (רבינו הזקן מביא לשונות רבים של פסוקים שמוזכר בהם עניין העבודה: "ועבדתם את הוי' א-להיכם" (שמות כג, כה) "תחת אשר לא עבדת את הוי' א-להיך" (דברים כח מז) "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) "עבדו את הוי'" (תהלים ק, ב)) לכאורה אינו מובן כלל, שבשלמא אם היה מדובר אודות אדון גשמי שיש לו עבד המשרת אותו ועובד בשבילו, היה הדבר מובן, שכן האדון נצרך לשירותיו של העבד, והוא זקוק לכך שהעבד יעבוד עבורו, אך הקב"ה לא חסר לו דבר ואין הוא זקוק למאום, שהרי הוא "שלימותא דכולא" (=שלימות הכול - זהר ח"ג מח, א) ואדרבה כל מה שיש בכל העולמות הוא ממנו (וכדכתיב (דה"א כט, יד) "כי ממך הכל"), וא"כ מה פירוש הדבר שאנו עובדים אותו יתברך?
דירה בתחתונים
והעניין בזה הוא עפ"י מאמר חז"ל (תנחומא נשא טז) "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" = הקב"ה נתאווה לשכון בעולם הזה התחתון דווקא. ברור (כפי שהוסבר מקודם) שאצל הקב"ה אין חסרון, ולא שהוא צריך או זקוק לשכון למטה, אלא זה עניין שבא ע"י בחירת הקב"ה (וכפי שהוסבר בכמה מקומות (ראה למשל בשיעור בד"ה על כן קראו לימים האלה פורים תשי"ג חלק ראשון) שבחירה אמיתית היא לא בגלל שזקוקים לאותו דבר שבו בוחרים, אלא שהבוחר החליט בבחירתו החפשית (ולא בגלל איזה טעם המכריח אותו בזה) לבחור כך ולא אחרת).
אני הוי' לא שניתי
רבינו הזקן מבאר כאן שלמעשה הבריאה כולה אינה תופסת מקום לגבי הבורא, ולכן נאמר (מלאכי ג, ו) "אני הוי' לא שניתי" שלגבי הבורא לא חל שום שינוי בין קודם הבריאה ואחריה, וכמו שקודם הבריאה היה "הוא ושמו בלבד" (פרקי דר"א פ"ג), כך הוא גם לאחרי הבריאה, שכל העולמות עליונים ותחתונים אינם נחשבים לגביו כלל כמציאות כל שהיא.
הוא ושמו בלבד
הרב ביאר את משמעות הביטוי "הוא ושמו בלבד" ש'שם' נועד בשביל הזולת, שהרי האדם לכשעצמו אינו צריך שם, והשם נועד בשביל שאדם אחר יוכל לקרוא לו. וכך למעלה "שמו" פירושו היכולת והכוח של הבורא להוות ולהחיות את הנבראים - שזו 'הארה' בשביל הזולת. ולפני הבריאה היה "שמו" - כוח המהווה - כלול בעצמותו והיינו שאין כאן דבר נוסף על הבורא, אלא רק שהבורא, באם יעלה ברצונו, אזי יש לו את הכוח להוות ולברוא מה שירצה, בלשון החסידות נקרא כוח זה בשם 'אור' (וע"ז נאמר שה'אור' אינו מציאות עצמאית, אלא כל עניינו הוא 'גילוי המאור', והוא תמיד 'דבוק' ומחובר למאור), ובלשון חז"ל זה נקרא "שמו" (כיוון ש'שם' הוא בשביל הזולת, וכנ"ל) ומה שמבואר כאן, שגם לאחר הבריאה אין שום שינוי לגביו ית', כיוון שלגבי הקב"ה שום דבר אינו תופס מקום.
מתי התחיל המושג 'זמן'?
כאן רבינו הזקן כותב כמה מילים שלכאורה צריכות ביאור. וזה לשונו: "שאין שום שינוי אצלו ית' בין קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד - כמה אלפים ורבבות שנה קודם בריאת העולם" - שלכאורה תיבות אלו "כמה אלפים ורבבות שנה קודם בריאת העולם" אין להם הבנה כלל, שהרי כל מושג הזמן נוצר עם בריאת העולם, שהמושגים 'זמן' ו'מקום' שייכים רק בגשמיות, והבורא אינו בגדר הזמן כלל, וא"כ מה שייך לדבר על אלפים ורבבות שנים קודם בריאת העולם?
מדוע העולם נברא בזמן שנברא ולא קודם לכן?
נבאר יותר את הקושיה: רבינו הזקן מביא בסידורו (שער הק"ש דף עה, סע"ד) את קושיית המקובלים, מדוע העולם נברא לפני ה' אלפים וכך וכך מאות שנים וכו' ולא נברא קודם לכן? וכותב רבינו הזקן (בשם המגיד ממעזריטש) ששאלה זו מלכתחילה אינה שאלה, שכל מושג הזמן נברא בשעת בריאת העולם, ולפני כן לא היה כלל מושג של זמן, שהזמן עצמו הוא נברא ומחודש, וכפי שאין לשאול מדוע העולם נברא במקום זה שהוא עומד בו ולא במקום אחר, שבשעת הבריאה ברא הקב"ה את המקום שבו נמצא העולם, וחוץ ממקום זה אין במציאות עוד מקום!
שרש הזמן
היות שאנו נמצאים כאן בעולם שגדרו הוא מקום וזמן, אזי נראה לנו שזמן הוא מחוייב המציאות. אך באמת זה אינו כך, והזמן הוא בריאה מיוחדת שברא הקב"ה בכדי שכל דבר בעולם יהיה לו זמן מוגבל, וכפי שכל דבר גשמי תופס שטח (מקום) מסויים ומוגבל. ובעומק יותר: הזמן נוצר כתוצאה מכך שהקב"ה בורא כל דבר לרגע אחד, ואח"כ נפסקת המציאות שלו, והבורא שוב מהווה אותו ושוב נפסקת מציאותו, וכך הלאה עד שהקב"ה מחליט שלא להוות אותו יותר, וזה שרש עניין הזמן, שהמצב הקודם נסתיים ומתחיל מצב חדש וכו' וכו' - ומזה נוצר עבר הווה ועתיד - שהעבר התבטל, ההווה הוא מצב חדש שנוצר לאחריו, והעתיד עדיין לא נברא - הרב הביא על כך דוגמה מסרט ווידיאו המורכב מאלפי תמונות מתחלפות במהירות אחת אחרי השניה, שכידוע בתחום עריכת הווידיאו, שבד"כ בכל שניה יש כשלושים תמונות, האחת חולפת, והאחת באה מיד לאחריה, וכך נוצר הסרט לעיני הרואה, והשניות מצטרפות לדקות והדקות לשעות וכו', וכך גם בעניין הזמן, שהקב"ה ברא כמות אדירה של חלקיקי-בריאה הרצים במהירות זה אחרי זה, וכך נוצרים שניות, והשניות הופכות לדקות, והדקות לשעות, ולימים ושנים ועד לשית אלפי שנין (=6,000 שנים) של משך זמן קיום העולם (סנהדרין צז, א).
ולכן לפני הבריאה אין שייך זמן - שהיות שהזמן הוא פונקציה של חלקיקי-בריאה, אזי לפני הבריאה אין חלקיקי-בריאה.
זמן ומקום - חלקיקי הוויה
בכדי להמחיש זאת עוד יותר, הסביר הרב נתון מדהים נוסף, אף הוא מעולם עריכת הווידיאו (ראה גם בשיעור בד"ה גדול יהיה כבוד הבית תשכ"ב חלק שביעי): כפי שאמרנו, סרטון ווידיאו אינו אלא רצף של תמונות המתחלפות במהירות גבוהה אשר כתוצאה מתחלופת התמונות במהירות נראים העצמים או האנשים שבווידיאו בתנועה. ווידיאו של שעה, מכיל כמאה אלף תמונות, המופיעות כאמור אחת אחרי השנייה ברצף, וכך נוצר סרטון הווידיאו. והנה, באופן עקרוני, עורך הווידיאו יכול לסדר את התמונות במקום האחת אחרי השנייה, האחת ליד השנייה. אלא שבמצב כזה, אורך הסרט לא יתבטא בזמן, שכן כל התמונות מופיעות בבת אחת, במקרה כזה אורך הסרט יהיה במקום, שכן יידרש שטח רב בכדי לסדר את רבבות התמונות האחת בצד השניה.
נתון זה מוכיח לנו, שניתן 'לשחק' בזמן ומקום. בדיוק כפי שניתן 'לשחק' באורך ורוחב, שכמו שבכדי לקבל תוצאה של מ"ר אזי איני חייב דווקא ריבוע שאורכו מטר ורוחבו מטר, אלא ניתן לקבל את התוצאה הזו גם באמצעות מלבן שאורכו 2 מטרים ורוחבו ½ מטר, שבשניהם התוצאה הסופית היא זהה - שאנו מקבלים שטח של מ"ר אחד, כך גם בזמן ומקום. ניתן לקצר את הזמן, אך אז נצטרך מקום רב בכדי 'לאכלס' בו את כל הכמות. גם מקום וגם זמן הם פונקציה כמותית, ובאופן עקרוני, ניתן לפרוס את הכמות או על פני שטח נרחב (מקום) או על פני זמן.
וכך הוא גם בנמשל - בבריאה. ניקח לדוגמא אדם שחי במשך 120 שנה. למעשה חיים אלו הם ריבוי נקודות של הוויות זמן, וכפי שביארנו, שהקב"ה ברא אותו בתור תינוק שזה עתה נולד, והקב"ה ברא אותו שוב בחלקיק השנייה שלאחריה, וכן הלאה, עד שמחלקיקי השניות נוצרו שניות, ומהשניות נוצרו דקות, שעות, ימים, ועד ל-120 שנה. באותה מידה היה יכול הקב"ה להוות אדם, המורכב גם מתינוק בן חלקיק שנייה, ולצידו תינוק בן שני חלקיקי שניות וכך עד גיל 120, אבל לא באופן שההוויות באים בזה אחר זה, אלא זה לצד זה (אך כל ההוויות יוצרים אדם אחד - כפי שהאדם המבוגר בן 40 למשל הוא אותה הוויה עם מציאותו שלו בגיל שנייה בודדת...) אלא שאז, אותו אדם היה תופס שטח עצום. וכפי שזה באדם בודד, כך זה לגבי כל הבריאה, שעקרונית, ניתן היה לברוא את העולם לא במשך זמן של אלפי שנים, אלא לפרוס את אותם חלקיקי הזמן על פני שטח בסדר גודל של אלף אלפי רבבות פעמים משטח היקום (כפי שהוא היום), ואז היינו 'חוסכים' בזמן.
ולסיכום: 'מקום' ו'זמן' אינם אלא ריבוי חלקיקי הוויה, שנתונים לרצון הבורא המחליט כיצד לסדר אותם, באורך, ברוחב, בזמן, ובגובה.
כמה קצוות יש לעיגול?
ובמילים אחרות: כפי שהקב"ה יצר 'קופסת' מקום (הרב הסביר, שהנה מבואר במקומות רבים שהעולם (וכך כל דבר גשמי) מורכב מו' קצוות (6 רוחות - מעלה מטה, מזרח מערב, דרום צפון) ולכאורה ו' קצוות הוא פונקציה הקשורה לריבוע או מלבן, אך משולש למשל יש לו רק ארבע רוחות, ובוודאי העולם שהוא עשוי ככדור עגול, לכאורה אפילו רוח אחת אין לו, וכך כל צורה גיאומטרית יש לה את מספר הרוחות המיוחד עבורה? אך הביאור הוא פשוט: הסיבה שאנו אומרים שכל דבר הינו בעל ו' קצוות, הוא שגדר המקום הוא אורך, רוחב וגובה. ונתונים אלו קיימים בכל דבר גשמי מעצם היותו דבר גשמי המוגבל במקום ובזמן, והיות שלכל אחד מג' אלו (אורך, רוחב, גובה) יש שתי קצוות (=התחלה וסיום) ממילא נמצאו ו' קצוות), כך יש 'קופסת' זמן, כלומר: שקופסת המקום היא לרגע אחד, וכשהיא מסתיימת באה קופסת מקום חדשה, וכך נמצא שיש מקום וזמן בדיוק כפי רצון הקב"ה.
הפירוש האמיתי ב'בלי גבול'
כל האמור שייך בדברים גשמיים שמעצם מהותם מוגבלים בהגבלה דמקום וזמן. בעולם האצילות שבו נמצאים חכמתו ומידותיו של הקב"ה (שבהם הוא מנהיג את ברואיו) לא שייך כלל המושג זמן, שהרי חכמתו של הבורא היא חכמה אין סופית, ואינה עשויה חלקיקים, וכן מידותיו של הבורא. האמת, שאנו אין לנו הבנה בבלי גבול, ואנו חושבים כי בל"ג הוא ריבוי גבולים הבא אחד אחרי השני ולא מסתיים לעולם, אך זו טעות, הפירוש האמיתי של בל"ג שהוא נקודה אחת (לא חלקיקים) שנקודה זו עצמה היא אינה מוגבלת ובוודאי שאינה שייכת למושגי מקום או זמן.
נביא על כך דוגמא פשוטה מסברא שכלית (שלגבי דבר גשמי היא 'רוחנית'), וכמו הסברא ד"המוציא מחברו עליו הראיה" (בבא מציעא ב, ב) שהנה אנו לומדים אותה כאן (בהרצליה) ובלוד, ובברוקלין, האם נאמר שהסברא הזו היא ארוכה כמספר הק"מ שמכאן ועד ברוקלין? וודאי שלא, אלא שמעצם היותה רוחנית אזי היא נקודה אחת בלתי מוגבלת ובלתי מתחלקת, ולכן נמצאת בכל מקום, וכך גם בזמן שוודאי לא נאמר שאותה סברא ("המוציא מחברו" וכו') היא 'מתבגרת' בכל שנה, וכעת היא בת 5,773 שנים... אלא שמעצם היותה עניין רוחני היא כלל אינה שייכת ונמדדת בכלי הגשמי דמקום וזמן.
נביא עוד דוגמא: לו יצוייר שאדם לומד דף גמרא בשעה אחת, 2 דפים ב-2 שעות, ו-1,000 דפים ב-1,000 שעות, לפי זה, אם ירצה אותו אדם ללמוד 'בלי גבול' דפים, הוא יצטרך בלי גבול שעות. גם אם ניתן לו את אותם בלי גבול שעות, זה לא בלי גבול אמיתי (אלא 'ריבוי גבולים') אדם שיש לו חכמה בלתי מוגבלת אמיתית, יכול לסקור בסקירה אחת את כל הבלי גבול דפים...
בעולם היצירה - 15 שנה = רגע אחד
ולכן העולם יש לו מספר קצוב כמה פעמים הקב"ה יברא אותו שוב ושוב (שזה ענין הזמן, כנ"ל) אך עולם האצילות לגמרי אינו בהגדרה הזו. מובא שבעולם היצירה (שם מצויים המלאכים) אזי 15 שנה שלנו (עולם העשיה) הם ברגע אחד. ובעולם הבריאה (עולם ה'שרפים') הזמן הוא עוד יותר במהירות. הסיבה לכך היא שכמה שהעולם יותר גבוה - יכול הוא לקבל יותר בבת אחת, וכפי שהתינוק אוכל לאט לאט, וכמה שגדל יותר יכול לאכול במהירות יותר.
אמנם אותם ה"שית אלפי שנין" של העולם מתהווים משש המידות דאצילות, אך אין הפירוש שגם המידות דאצילות הינם בגדר הזמן, אלא שמהם נמשך השפע למטה מכל מידה - אלף שנה.
הרב סיפר על הבעש"ט נ"ע שפעם שלח לגיסו (הרה"ק ר' גרשון מקיטוב) מכתב ובו הוא מוכיחו על כך שלא נזהר בכבוד ת"ח. הבעש"ט כתב את המכתב כמה חודשים לפני שאירע אותו סיפור עם הת"ח, והבעש"ט אף ציין במכתב את תאריך כתיבתו (קודם שאירע הסיפור) בפועל, בגלל שיבושי הדרכים, הגיע המכתב לידי גיסו של הבעש"ט לאחר המעשה, אך הגיס הבין שהמכתב נכתב הרבה קודם... והשיב לו: "יפה דיברת, אך שלא בזמנו דיברת" (כנראה על משקל דברי רש"י שמות י, כט)... והצ"צ (דרך מצוותיך, מצוות האמנת אלקות, דף נט, א) מבאר, שהבעש"ט ראה את הסיפור כשעשה עליית נשמה לעולם היצירה, ושם הסיפור כבר אירע...
(במענה לשאלה שא"כ תתבטל הבחירה (עכ"פ בנוגע לבעש"ט עצמו) השיב הרב, שבוודאי לא בכל זמן ניתן לעלות, ולא כל דבר מראים).
בן הרב, שהיה נוכח בשיעור, סיפר על סיפור מדהים דומה שאירע עם הרבי הקשור ללידתו. הרבי שלח עבור הרב מכתב ברכה בקשר לברית, בו הוא מברך את הרך הנימול והוריו על הברית שעשו, הרבי מציין גם במכתב את שמו של התינוק (מנחם מענדל), וכשבדקו את תאריך המכתב אזי ראו שהוא נכתב מספר ימים קודם לברית, כשעדיין אף אחד לא ידע מה יהיה שם הילד (בפועל, המכתב הגיע בדואר לאחר הברית).
'סדר זמנים'
ונחזור לעניינינו. לכאורה קשה מאוד מה שרבינו הזקן מזכיר בדבריו "כמה אלפים ורבבות שנה קודם בריאת העולם". מה שייך 'זמן' קודם הבריאה? ונראה שזה מה שבא לבאר בהערה המוסגרת בחצאי עיגול שבליקוטי תורה כאן. שבהערה מתבאר שכשם שאצל הנבראים הגשמיים ישנו זמן גשמי, כך אצל הנבראים הרוחניים קיים מעין 'זמן' רוחני. ובלשון החסידות: 'סדר זמנים'.
'סדר זמנים' אינו זמן 'על השעון'. 'סדר זמנים' פירושו 'סיבה ותוצאה'. שהסיבה נחשבת תמיד כאילו היתה לפני התוצאה - שהרי התוצאה באה ממנה, אבל אין הכוונה שהסיבה קדמה לתוצאה בזמן גשמי (שזמן גשמי קיים רק בחיק הנבראים) ו'סדר זמנים' זה הוא ה'שורש' לזמן הגשמי ה'משתלשל' ממנו. ולזה היתה כוונת אדה"ז בדברו על השנים שהיו קודם הבריאה.
מיליוני שנות אור - ברגע אחד
בכדי להמחיש כיצד ייתכן שהסיבה קומת לתוצאה מצד עניינה (שהיא הסיבה המביאה את התוצאה) אבל לא בזמן, ניתן להביא על כך את הדוגמא הבאה: היו מן החוקרים שרצו להוכיח שהעולם קיים הרבה יותר מגילו המפורש בתורה, מכך שישנם כוכבים מסויימים שבכדי שהאור הבוקע מהם יגיע אל כדור הארץ צריכים לעבור מיליוני שנות אור, והנה עינינו הרואות שגם כוכבים אלו מאירים לארץ ולדרים עליה, וא"כ זו ראיה שהעולם קיים מיליוני שנים? והרבי השיב בפשטות, שהקב"ה ברא את הכוכב והקרן אור הארוכה שלו (מהכוכב ועד לארץ) גם יחד... כעת נשאל מה נברא קודם, הכוכב או הקרן אור שלו? והתשובה היא ששניהם נבראו בו זמנית (באופן פיזי) אבל ברור שהכוכב נחשב 'קודם' לקרן אור כיוון שהמאור (הכוכב) הוא סיבת האור (בהקשר לזה דובר אודות קושיית הפילוסופים מכך שמצאו שרידי חיות שע"פ הבדיקות אזי הן חי לפני מיליוני שנים, והביאור הוא שהקב"ה ברא את העולם מלכתחילה כאילו הוא עולם 'זקן' (וכמו שהאדם נברא בגיל 20 כדאיתא בבראשית רבה יד, ז) ו'מוכן לשימוש'. הרב הוסיף שאולי י"ל (בפנימיות העניינים) שנבראים אלו שרשם מאותם עניינים שנעלים מהעולם ומהבריאה, ולכן הם נבראו באופן כזה שניכר בהם שהם 'מלפני הבריאה'...).
למעלה גם מ'סדר זמנים'
ונחזור לדברי ההערה. בהערה מבואר שבעולם האצילות שייך 'סדר זמנים' אבל הקב"ה שהוא נעלה גם מעולם האצילות (וכלשון הקדמת תיקוני זהר (יז, ב) שהקב"ה "לאו מכל אלין מדות כלל" (=נעלה באין ערוך מהמידות דאצילות)). אזי הוא נעלה גם מ'סדר זמנים'.
לפני, אחרי, ובאמצע
כעת נחזור לדברי רבינו הזקן: רבינו הזקן מבאר, שכמו שקודם הבריאה היה הקב"ה "הוא ושמו בלבד", וכך יהיה גם לאחר שיחרב העולם (כדאיתא בגמרא (סנהדרין שם) שלאחר "שית אלפי שנין" יחרב העולם. הרב הוסיף, שהביאור המובא על כך בחסידות הוא, שמה שיחרב זה ההעלם וההסתר (עולם - מלשון העלם) שבאלף השביעי "יום שכולו שבת" (סנהדרין שם) יהי' גילוי עצמות אור א"ס בתוך גדרי העולם, וכדכתיב (ישעיה מ, ה - לגבי זמן העתיד) "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו" וגו'), אזי גם בזמן שנברא העולם - היות והוא אינו תופס מקום לגבי הבורא, אזי "הוא ושמו בלבד". וזה פירוש הכתוב (ישעיה מד, ו) "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין א-להים" - שהקב"ה אחד ויחיד הן קודם בריאת העולם, והן לאחר שיחרב העולם, וגם בזמן קיום העולם אזי "מבלעדי אין א-להים" שהעולם אינו נחשב כמציאות לגבי הבורא.
להסיר את ההעלם וההסתר
וממשיך אדה"ז, שמה שהעולם "כלא חשיב" (נחשב כמי שאינו) הוא רק לגבי הבורא עצמו. אבל לגבינו - הנבראים אזי העולם (מלשון העלם והסתר) מסתיר על הכוח האלוקי, ולכן העולם נראה עבורנו כמציאות וכישות ממשית. וזה תכלית הבריאה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" ש"תחתונים" אין פירושו במקום, שהרי הקב"ה הוא למעלה מגדרי המקום, ועליון ותחתון אצלו בהשוואה, אלא שהעולם הזה הוא תחתון ושפל מצד זה שההעלם וההסתר כאן הם בתכלית, ואנו חשים רק את הגשמיות, ועד שניתן ח"ו לכפור ולומר שהעולם קיים מעצמו, ובזה אנו גרועים יותר מהקליפות, שהם אינם מכחישים מציאות השי"ת ו"קרו לי' א-להא דא-להיא" (=קוראים אותו א-להי הא-להים - תניא פרק כד) ובזה נתאווה הקב"ה שדווקא בתוך ההעלם והחושך הזה יהודי יגלה אלוקות, ועד שיורגש למטה כמו למעלה שאין שום מציאות מבלעדי הבורא, והכל הוא אלוקות, וכדכתיב (דברים ד, לה) "אין עוד מלבדו".
הכנת הדירה למלך
ואיך ממשיכים גילוי זה בתחתונים? ע"י קיום התורה והמצוות והעבודה ד'אתכפיא' (=כפיית היצר) ו'אתהפכא' (=הפיכת היצר עצמו לקדושה) וכמשל מלך בשר ודם שכשרוצים לעשות לו דירה אזי צריכים לנקותה היטב מכל לכלוך וטינוף, ואח"כ מסדרים שם כלים נאים מטה שולחן כסא ומנורה וכו' - כך גם בעבודה, וכדכתיב (בראשית ב, טו) "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" ודרשו חז"ל (זהר ח"א כז, א) "לעבדה" אלו מצוות עשה, "ולשמרה" אלו מצוות לא תעשה. והיינו שאדה"ר קיים את כל התורה כולה (ברוחניות, כמו האבות - ראה משנה סוף קידושין) - ומצוות לא תעשה עניינם הוא לפרוש ולהסתלק מהרע והוא כמו ניקוי הפסולת והלכלוך מהדירה, ומצוות עשה הם הכלים הנאים שעמם מרהטים ומקשטים את הדירה לכבוד המלך.
וכך על ידי מעשינו ועבודתינו במשך כל שית אלפי שנין אנו עושים לו ית' דירה כאן למטה, ולעתיד יראו בגילוי איך שהקב"ה נמצא ושוכן כאן בעוה"ז הגשמי דווקא. וזו ה'עבודה' מלשון תיקון, שאנו מתקנים ומכינים העולם לגילוי אלוקותו ית' כאן למטה.
'סור מרע' - על ידי 'עשה טוב'
בסוף השיעור דובר על כך שב'מבצעים' של הרבי ההדגשה בעיקר היא על ה'עשה טוב' (כלים נאים) ופחות על 'סור מרע' (ניקוי הפסולת), והרב הסביר, שע"י ההוספה באור נדחה החושך בדרך ממילא, שהרי אפילו "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" (תניא פי"ב) וכל שכן הרבה אור ד"נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג), הרב סיפר בהקשר לזה שהי' יהודי אחד שהניחו עמו תפילין (ב'מבצע תפילין') ואח"כ התבטא אותו יהודי, שהוא אינו יכול לאכול טרף, כי איך יאכל טרף אחר שהניח תפילין...
- המשך יבוא -
נכתב ע"י: שמואל אלבום
