ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים התשמ"ב - חלק ראשון
- תגיות: פסח , גאולה , חמישים שערי בינה , ספירת העומר , כתר , עתיק , אריך , פנימיות עתיק , יציאת מצרים , מתן תורה , רואין את הנשמע , קריאת שמע , אתכפיא , אתהפכא , יא ניסן
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו)
אות א:
הנביא אומר שבגאולה העתידה יהיו ניסים ונפלאות כפי שהיו בימי יציאת מצרים. וידוע דיוק הזוהר (ח"ג קעו, ב) בזה, מדוע אומר הכתוב "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים" - הרי יציאת מצרים היתה ביום אחד, וכפי שהכתוב עצמו אומר (שמות יג, ג) "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"?
שאלה נוספת: מפסוק זה ("כימי צאתך" וגו') משמע, שמשווים את ניסי הגאולה העתידה לניסי יציאת מצרים, ולכאורה ידוע ומפורסם שהגאולה העתידה תהיה גאולה נעלית הרבה יותר מגאולת מצרים (ועד שיש מחלוקת בגמרא (ברכות יח, ב) אם יזכירו לעתיד לבוא את ניסי יציאת מצרים - וגם לאותה דעה שמזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא, צריך על כך לימוד מיוחד (כדאיתא בגמרא שם) והסיבה לכך היא, שהגאולה העתידה הינה נעלית כל כך עד שגאולת מצרים אינה נחשבת לעומתה) וא"כ מדוע הפסוק משווה את שתי הגאולות?
יתרה מזו: מלשון הפסוק נראה שהכתוב לא רק משווה אותם, אלא תולה את הגאולה העתידה בגאולת מצרים (כלומר שמלשון הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" משמע, שגאולת מצרים היא ה'שורש' של הנפלאות שיהיו בגאולה העתידה) - ולכאורה הרי הגאולה העתידה הינה כנ"ל הרבה יותר נעלית מגאולת מצרים, ובכל זאת מהפסוק נראה שיש מעלה מיוחדת דווקא בגאולת מצרים, ועד שהיא השורש לגאולה העתידה.
שני הפירושים שבפסוק
אות ב:
בכדי ליישב את השאלות שנשאלו באות הקודמת, יקדים הרבי באות זו, שהנה בפסוק "כימי צאתך" וגו' ישנם שני פירושים. הפירוש הפשוט בפסוק הוא, שבגאולה העתידה יהיו נפלאות כמו שהיו בגאולת מצרים. אך ישנו פירוש נוסף (המובא בכ"מ בחסידות) שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידה יהיו 'נפלאות' גם ביחס לנפלאות שהיו ביציאת מצרים (כלומר שניסי יצי"מ יהיו לעומתם כמו טבע לעומת נס).
וכאן מתחיל הרבי לבאר ביאור נפלא, שלפיו שני פירושים אלו אינם סותרים, אלא האחד משלים את רעהו. ובכדי לבאר זאת מקדים הרבי את החילוק שבין גאולת מצרים לגאולה העתידה 'בלשון הקבלה'.
חמישים שערי בינה
ומבאר הרבי, שכל עניין יציאת מצרים מבוסס על העניין ד'נו"ן (=50) שערי בינה', שכן ביצי"מ היה צורך להוציא את ישראל ממ"ט (=49) שערי טומאה, ולכן מיד לאחר שיצאו ממצרים התחילו ימי הספירה שבכל יוצאים משער אחד של טומאה, וזאת ע"י שממשיכים שער אחד של קדושה מחמישים שערי בינה.
הרב ביאר שיצי"מ משולה לאדם הנותן לחברו כיס (=ארנק) מלא במטבעות, שבתחילה נותן לו את כל הארנק בבת אחת, ואח"כ מתחילים לספור כל מטבע לחוד, וכך גם ביציאת מצרים קודם הקב"ה הוציא את בני ישראל ממקום הטומאה ששם היו בנ"י שקועים במ"ט שערי טומאה, ואח"כ מתחילה העבודה דימי הספירה שאז אנו משרשים את הטומאה מתוך הלב פנימה.
וזו הסיבה שבנ"י הוצרכו לברוח ממצרים (וכדכתיב (שמות יד, ה): "כי ברח העם") וכפי שכותב רבינו הזקן (תניא פרק לא) "שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה" - שרק במתן תורה כשנסתיימה עבודת הספירה אז נפעל בהם זיכוך פנימי בנפשותם, אך קודם לכן אילו לא היו 'בורחים' ממצרים אזי ח"ו היו נופלים עוד יותר ברשת הקליפה והסטרא אחרא (בסוף השיעור הרב הרחיב את הדיבור יותר בעניין זה, וביאר שמה שמשה אמר לפרעה (שמות ח, כג) "דרך שלושת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' א-להינו" (שמשה הסתיר מפרעה את כוונתם האמיתית שברצונם לצאת לגמרי ממצרים) - הפירוש הפנימי בזה הוא, שבאותו הזמן היו ישראל 'מושלים' רק על שלושת לבושי הנפש - מחשבה דיבור ומעשה (והם נרמזים ב"שלושת ימים") אבל כוחות הנפש עצמם (המידות שבנפש) היו שבויים עדיין בידי הרע (ולכן משה לא מדבר על יציאה מוחלטת ממצרים) ולכן כאמור היו צריכים 'לברוח' ממצרים, אך בגאולה העתידה כתיב (ישעיה נב, יב) "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" - שאז יהיו בני ישראל בתכלית הזיכוך, וכפי שיוסבר בהמשך המאמר).
וזו סיבת היו"ט שאנו עושים בחג השבועות, שביום זה נסתיימה ונשלמה יציאת מצרים, ולכן הדיבור הראשון בעשרת הדברות הוא (שמות כ, ב): "אנכי הוי' א-להיך - אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ואז נמשך שער הנו"ן של חמישים שערי בינה (הרב הוסיף, שהסיבה שאנו סופרים רק 49 ימים היא, שאת שער הנו"ן אין בכוח הנבראים להמשיך, והוא נמשך 'מלמעלה' אחרי שהנברא המשיך על עצמו (בכוחו הוא) את 49 השערים שביכולתו להמשיך, אך בכל זאת הכתוב אומר (ויקרא כג, טז) "תספרו חמישים יום" כי היות ששער החמישים ניתן לנו בזכות עבודתינו בהמשכת מ"ט השערים, נחשב לנו כאילו ספרנו ו'המשכנו' גם אותו).
והרבי מוסיף עוד רמז נפלא בזה, שבכל התורה נזכר חמישים פעם עניין יציאת מצרים - כנגד חמישים שערי בינה.
ועכ"פ מבואר שיצי"מ קשור בעניין של נו"ן שערי בינה.
חמישים שערי בינה - ברמות שונות
וממשיך הרבי, שעניין זה דחמישים שערי בינה קיים בכמה דרגות (=וריאציות שונות). שיש דרגת הנו"ן שערי בינה כפי שנמשכים במלכות (הספירה האחרונה בעשר הספירות), וכפי שמבואר בספרי קבלה (ראה מקדש מלך לזוהר ח"ב מ, ב) ש"מסטרא דיובלא (=בינה) נמשכים במלכות" (הרב ביאר זאת, שה'יובל' שייך לספירת הבינה, שכן היובל הוא שנת החמישים, וכן בבינה ישנם חמישים שערי בינה, והנה היובל מורכב משבע שמיטות, ושמיטה קשורה בספירת המלכות, שכן השמיטה נקראת 'שבת הארץ' - ו'ארץ' כידוע היא כינוי למלכות (שהמלכות היא הספירה התחתונה ביותר וכמו הארץ), והנה גם ביובל נוהגים כל דיני השמיטה, והיינו שמהיובל (בינה) נמשך אל המלכות). ודרגה זו (שחמישים שערי הבינה נמשכים למטה במלכות) היא דרגה נמוכה יחסית בהמשכת הנו"ן שערי בינה.
דרגה גבוהה יותר קימת כאשר החמישים שערי בינה אינם נמשכים למטה (למלכות) אלא מתגלים כפי שהם במקומם (בספירת הבינה עצמה), ודרגה עוד יותר גבוהה בזה היא, מה שכל חמישים השערים נכללים בשער הנו"ן - שהוא קשור ב'כתר' (הספירה העליונה - וראה בהמשך) - ובכתר עצמו - המדובר בבחינה העילאית ביותר שבו - דרגת 'עתיק' (=פנימיות הכתר), ועד ל'פנימיות עתיק'.
הדרגות שבכתר
כאן הסביר הרב בקצרה את עניינם של 'עתיק' ו'אריך' - פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר. הרב הסביר כי הכתר מהווה מעין 'ממוצע' בין המאציל (=ה'אין סוף' בכבודו ובעצמו) וה'נאצלים' (הספירות שבעולם האצילות). הספירות, למרות שהם אלוקות ממש, בכל זאת הינם אור מוגבל (ולא 'אין סוף'). שהרי חכמה אינה בינה, וחסד אינו גבורה, וישנם רק עשר ספירות ולא אחת עשרה, ובכלל הרי הבורא יכול להאציל ספירות ללא גבול וללא מידה, ולכן הכתר, כאמור, הוא 'ממוצע' בין האין סוף ובין הספירות.
הכלל הוא, שכל ממוצע צריך 'להכיל בתוכו' מעין שני העניינים שביניהם הוא מחבר. ולכן הכתר יש בו את שתי הדרגות. מצד אחד יש בו דרגת 'עתיק יומין' (ובקיצור: 'עתיק') הנקראת כך על שם שדרגה זו היא כביכול 'העתקה' מהאין סוף (כלומר שכל עניינה הוא 'ייצוג' הא"ס), דרגה זו נקראת גם בשם 'פנימיות הכתר'. ומאידך, בכתר נמצאת גם הדרגה הנקראת 'אריך אנפין' ( בקיצור: 'אריך'), שהיא הרצון להאציל את הספירות שבעולם האצילות, ולכן נקראת היא בשם 'אנפין' שכן הספירות נקראו 'פרצוף' ('אנפין' בשפה הארמית), אלא שבדרגה זו אין מדובר על הספירות כפי שנאצלו בפועל, שאז הם בצמצום יחסית, ואז הם נקראים 'זעיר אנפין' (=פרצוף קטן), אלא כאן מדובר על הרצון וה'שורש' לספירות, ועל כן נקראת דרגה זו 'אריך אנפין' (=פרצוף 'ארוך' וגדול). דרגה זו נקראת גם 'חיצוניות הכתר'.
במילים אחרות ניתן להגדיר את שתי הדרגות הללו ('עתיק' ו'אריך') - תענוג ורצון. 'עתיק' הוא מקור התענוגים. התענוג הינו הדרגה הגבוהה ביותר בנפש (ראה ספר יצירה ב, ד) שממנו 'משתלשל' הרצון, שכן הרצון בא כתוצאה מהתענוג שיש לו באותו דבר שלכן הוא רוצה בו (הרב הוסיף, שכל התענוגים - כולל גם כל התענוגים שבענייני עולם הזה, מקורם הוא האין סוף שהוא מקור כל התענוגים, ועל כן ידוע מאמר הבעש"ט (כתר שם טוב סי' רכז) שכשנופל לאדם איזו תאווה זרה, אזי יתבונן שהתענוג הנמצא באותו דבר שמתאווה איליו אינו אלא פרט קטן מעולם התענוג שבא"ס, וא"כ למה יתאווה רק לפרט כשיכול להתאוות להעיקר - לקב"ה שהוא מקור כל התענוגים...) ו'אריך' הוא הרצון, שבו 'מלובש' התענוג כנ"ל (הרב הוסיף, שניתן גם לקרוא לשתי הדרגות הללו ('עתיק' ו'אריך') כמו שביארנו באריכות במאמר הקודם (שנלמד במסגרת שיעורים אלו - ד"ה "על כן קראו לימים האלו פורים" תשי"ג - קישור: לחץ כאן) שיש דרגת הרצון ('אריך') ויש 'בעל הרצון' - שזה דרגת 'עתיק' - פנימיות הכתר).
אם נפרט קצת יותר, מבואר שבפנימיות הכתר עצמה (בדרגת 'עתיק') ישנם ג"כ שתי בחינות: 'חיצוניות עתיק' ו'פנימיות עתיק'. והיינו שאותו תענוג היורד ו'מתלבש' ברצון (ב'אריך') - הוא החלק החיצוני (יחסית) של התענוג, אך עצם התענוג הוא כביכול 'לעצמו' ואינו יורד ואינו מתלבש בשום עניין זולתו, ויהיה זה העניין הנעלה ביותר (בקבלה מבואר שהחלק ה'מתלבש' הוא ה'מידות' של 'עתיק' ("ז' תחתונות"), והחלק ה'בלתי מתלבש' הוא ה'מוחין' של עתיק ("ג' ראשונות") אך לא נאריך בזה במסגרת זו).
ועכ"פ לעניינינו נמצא, שהדרגה הגבוהה ביותר בכתר היא 'פנימיות עתיק', ואם נחזור למה שאמרנו בתחילה שהמושג חמישים שערי בינה קיים בכמה רמות, אזי הדרגה הכי גבוהה שבזה היא אותם חמישים שערי בינה כפי ששרשם נמצא ב'פנימיות עתיק'.
דומים, אך שונים
ונחזור לדברי הרבי במאמר: לפ"ז מבאר הרבי איך שני הפירושים בפסוק "כימי צאתך" (הפירוש שניסי יצי"מ וניסי הגאולה העתידה דומים, והפירוש שניסי הגאולה העתידה יחשבו 'נפלאות' גם ביחס לניסי יצי"מ) אינם סותרים. שבאמת מצד אחד ישנו דמיון בין הניסים דיצי"מ וניסי הגאולה, ומצד שני ניסי הגאולה העתידה הם באין ערוך, שגם ניסי יצי"מ וגם הניסים שיהיו לעתיד קשורים עם הגילוי דחמישים שערי בינה (וזהו ה'צד השווה' שבהם), אך ההבדל הוא שביצי"מ התגלתה הדרגה הנמוכה שבנו"ן שערי בינה, שהתגלו נו"ן שערי בינה כפי שהם נמשכים במלכות, ואילו לעתיד תתגלה הדרגה העילאית ביותר שבזה, נו"ן שערי בינה כפי שהם בכתר, ובכתר גופא - כפי שהם בפנימיות הכתר, ובפנימיות הכתר גופא - כפי שהם בפנימיות עתיק שזהו דרגת הא"ס ממש, וכדכתיב (ישעיה נב, יג - לגבי משיח) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", ו"מאד" זה היינו 'פנימיות עתיק' (ראה הנסמן בהערות למאמר), וכן איתא ב'פרי עץ חיים' - "שכל ההמשכות עכשיו הם רק מבחינת חיצוניות עתיק, ולע"ל תהיה המשכת וגילוי בחינת פנימיות עתיק".
והגם שגם בנוגע ליצי"מ נאמר (בהגדה של פסח) ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו" (וכפי שמאריך בזה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ב'המשך תער"ב' ח"ב עמ' תתקכד) שמדובר כאן אודות הדרגות הנעלות ביותר) - בכל זאת דרגות אלו נמשכו ו'נתלבשו' בספירת המלכות, וכדכתיב (שמות יב, כג) "ופסח הוי' על הפתח" כלומר: מה שבפסח נמשכו הדרגות הכי נעלות, שזה עומק העניין של 'פסח' מלשון דילוג וקפיצה, שכשמתגלים דרגות עליונות ביותר בלי סדר והדרגה (ומבל שהתחתון 'כלי' לקבל גילויים אלו) זה נקרא 'דילוג', אך דילוג זה הי' על ה'פתח' ("ופסח הוי' - על הפתח") ש'פתח' הוא כינוי לספירת המלכות, שהיא הספירה הנמוכה והתחתונה ביותר ולכן משמשת כ'שער' וכניסה לבוא אל כל הדרגות והעניינים שלמעלה (ועליה נאמר (תהלים קיח, כ) "זה השער להוי'") - והיינו שהגילויים דיצי"מ נמשכו דרך ספירת המלכות, אך לע"ל יתגלה א"ס בעצמו בלי שום לבוש וכדכתיב (ישעיה ל, כ - לגבי זמן הגאולה דלעתיד) "ולא יכנף (מלשון כנף ולבוש) עוד מוריך".
(הרב הוסיף שכן מצינו גם במדרש (שמות רבה יט, ו) "לשעבר (ביצי"מ) אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם, אבל לעתיד לבוא אני לבדי". והיינו כנ"ל, שביצי"מ נמשכו העניינים ע"י בחינת "בית דיני" (שהיא על דרך העניין דספירת המלכות) ואילו לעתיד יהיה זה ע"י הקב"ה בעצמו ללא שום התלבשות.
המעלה המיוחדת שבניסי יציאת מצרים
אות ג:
באות הקודמת נתבאר שישנו בסיס משותף לניסי יצי"מ והניסים שיהיו לע"ל. אך הרבי שואל שלמרות זאת, עדיין אינו מובן הטעם שהכתוב מדמה את הניסים שיהיו לעתיד לניסים שהיו ביצי"מ, שמזה משמע שבניסים שהיו ביצי"מ ישנה מעלה מיוחדת שלכן מדמים את ניסי הגאולה העתידה אליהם, בעוד שבאות הקודמת התבאר שלמרות הבסיס המשותף שיש ביניהם, הרי שניסי הגאולה העתידה נעלים באין ערוך מניסי יצי"מ (ועד שנחשבים 'נפלאות' גם ביחס לנפלאות שהיו ביצי"מ) וכפי שנתבאר באריכות באות הקודמת שלע"ל יהיה גילוי העצמות בלי שום לבוש?
וביותר אינו מובן - שואל הרבי - מה טעם אותה דעה (שהוזכרה באות א) שגם לע"ל עדיין נהיה מחוייבים להזכיר את ניסי יצי"מ, הרי הגילויים שיהיו אז יהיו נעלים באין ערוך מהגילויים שהיו ביצי"מ, וא"כ מדוע יהיה צורך להזכיר את הניסים דיצי"מ?
פתיחת הצינור
והביאור בזה הוא (מבוסס על דברי הרבי הקודם - כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע) שבגאולת מצרים נתחדש כללות עניין הגאולה, והי' 'פתיחת הצינור' על כל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה, ועל אף שגאולה העתידה תהיה גאולה נעלית יותר.
ובדוגמת מה שמצינו שגאולת מצרים היתה ההכנה וההקדמה למתן תורה, וכדכתיב (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", והגם שבמ"ת היה עיקר הגאולה והחירות (יותר ממה שהי' ביצי"מ) שהרי דווקא במ"ת נתבטלה הגזירה ד"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים" (ראה שמות רבה יב, ג) - שבמתן תורה נתחדש שגם מי שקשור לגשמיות ('תחתונים') יכול (ע"י קיום מצוות בגשמיות) להיות דבוק באלוקות ('עליונים'), וזו אמיתית החירות דתחתונים, ובכל זאת, בעת הגאולה דיצי"מ ניתן הכוח גם על זה (הרב הוסיף, שגם גלות מצרים עצמה היתה זיכוך בכדי שיוכלו ישראל לקבל את התורה), וכך גם לגבי הגאולה העתידה שבגאולה דיצי"מ ניתן הכוח גם על הגאולה העתידה, ובפרט עפ"י הידוע (תניא פרק לו) שבמתן תורה הי' מעין הגילוי שיהיה בגאולה העתידה.
רואין הנשמע ושומעין הנראה
הרב הוסיף, שהגילוי שהיה במתן תורה מודגש בנס שהי' בשעת מ"ת שהיו "רואין את הנשמע ושומעין הנראה" (רש"י שמות כ, טו), שהפירוש הפנימי בזה הוא, שהנה בד"כ אנו 'רואים' וחשים את העולם (ה'גשמיות'), ואילו 'אלוקות' אנו רק 'שומעים' (=מבינים) - כלומר: אנו מאמינים בה', ויודעים בשכלנו על קיומו - שאם יש עולם, בודאי יש בורא לעולם (שהרי אין דבר שעושה את עצמו), אבל אנו לא 'רואים' זאת, לראות - אנו רואים וחשים את העולם, ואלוקות - אנו רק 'שומעים'. ובמתן תורה הכול התהפך: אז הקב"ה התגלה, ואז כולם 'ראו' אלוקות (וכדכתיב (דברים ד, לה - בקשר למ"ת): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים"), ובדרך ממילא את מה שבדרך כלל 'רואים' היינו - את העולם, אזי רק 'שמעו' (כלומר: רק ידעו אודותיו), שכתוצאה מעוצמת הגילוי האלוקי - אזי מציאות העולם היתה בטלה לגמרי, ולא היה ניתן לחוש בה, ורק ידעו על קיומו של העולם מפני שכך אומרת התורה (בתחילת חומש בראשית) "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ".
לעתיד לבוא - גילוי נצחי
אך הרבי מבאר שהחילוק בין הגילוי שהיה בשעת מ"ת לגילוי שיהיה לע"ל הוא בעניין הנצחיות של הגילוי, שלע"ל הגילוי יהיה באופן נצחי, ובשעת מ"ת הגילוי הי' רק 'לפי שעה', והסיבה לכך - מבאר הרבי - שבמ"ת עדיין העולם לא היה 'כלי' לגילוי, והגילוי היה רק 'מלמעלה' וכשהגילוי הוא רק מלמעלה אין זה חודר במטה באופן תמידי, אבל לע"ל אחרי מעשינו ועבודתינו במשך כל זמן הגלות אזי העולם יהיה מזוכך ויהיה 'כלי' לגילוי האלוקי, ואז הקב"ה יתגלה בו באופן נצחי (הרב הוסיף שזהו הטעם לאריכות הגלות, שזה מכיוון שגם הגילוי שיהי' לע"ל הוא גילוי נעלה ביותר, ועל כן דרוש זיכוך רב בכדי שהעולם יוכל לקבלו), והיינו שהנבראים מצידם יזככו את עצמם ויגיעו לתכלית הזיכוך ולשלימות הכי גדולה שבכוח האדם להגיע אליה, ואז יתגלה בהם גם אור א"ס שלמעלה מכוח האדם.
יוצאים ממצרים בכל יום
אות ד:
אחרי שהרבי יישב את שתי הקושיות (שנזכרו באות א) מדוע הכתוב מדמה את הניסים שיהיו בגאולה לעתידה לניסים שהיו ביצי"מ, ולא זו בלבד אלא שהכתוב לכאורה תולה את ניסי הגאולה העתידה בניסי יצי"מ, כעת, באות זו, מיישב הרבי את הקושיה (הפותחת את המאמר) - מדוע הכתוב אומר "כימי צאתך" (לשון רבים) הרי יציאת מצרים היתה ביום אחד.
ומבאר הרבי (וגם ביאור זה, כקודמו, מבוסס על דברי חותנו - כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע), שכל הימים מהגאולה הראשונה (יצי"מ) ועד לגאולה העתידה - כולם נקראים "ימי צאתך מארץ מצרים", ש'מצרים' פירושו מיצרים וגבולות, ומאז ש'נפתח הצינור' לגאולה מהמיצרים ומהגבולות ביציאת מצרים (כמבואר באות הקודמת) אזי בכל יום יוצאים מעוד הגבלה, כלומר: בכל יום "מעלין בקודש" (שבת כא, ב), וממילא העבודה של יום האתמול חשובה כעבודה 'מוגבלת' לעומת עבודת של יום זה, ויוצא שבכל יום האדם מתעלה בעבודתו ומשתחרר מ'הגבלה' נוספת, וכל בכל יום יוצאים מהגבלה נעלית יותר, ועד שמגיעים ל'שיא' ולדרגה הגבוהה ביותר - לגאולה העתידה.
וזה הפירוש הפנימי במאמר המשנה (פסחים קטז, ב): "בכל דור ודור (ורבינו הזקן מוסיף (תניא פמ"ז): "בכל יום ויום") חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ("היום" - תניא שם) ממצרים" - שהיציאה ממצרים נעשית כאמור כל יום, ובכל יום יוצאים מסוג 'מצרים' בדקות יותר.
הקשר בין קריאת שמע ויציאת מצרים
ומוסיף הרבי, שעניין זה (יצי"מ שבכל יום) נעשה בעיקר בשעת קריאת שמע בבוקר ובערב, וכמו שכותב רבינו הזקן (תניא שם) דמה שתיקנו חכמים לקרוא פרשת ציצית (שבה מזכירים יצי"מ) בשעת ק"ש (לגבי חובת ק"ש מדאורייתא נאמרו כמה דעות (ראה בזה באריכות ב'פרי חדש' או"ח סימן סז) דלדעה אחת רק אמירת הפסוק הראשון ("שמע ישראל") היא מהתורה, ולדעה ב' גם הפרשה הראשונה ("ואהבת") היא מה"ת, ולדעה שלישית גם הפרשה השניה ("והיה אם שמוע") היא מהתורה, אך פרשת ציצית אליבא לכל הדעות אינה חלק ממצוות ק"ש, אלא שחז"ל תקנו שמצוות הזכרת יצי"מ (שהיא אמנם מצווה מה"ת, אך אינה חייבת להיות בזמן ק"ש) תהיה בשעת ק"ש) היא שק"ש ויצי"מ שניהם עניין אחד, שכשהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, זהו עניין יצי"מ, ולפ"ז בכל פעם שהאדם קורא ק"ש הוא יוצא מעוד מיצרים וגבולות.
(במענה לשאלה ביאר הרב שזה שאנו רואים שבכל יום הגלות הולכת וגוברת (ולכאורה זה סותר להמבואר כאן שבכל יום יוצאים ממיצר נעלה יותר ונעשים קרובים יותר לגאולה) אזי הגלות היא בעיקר לגבי הגוף, אך הנשמה אינה בגלות (ראה לקוטי דיבורים ח"ד תרצב, א) ומה שלכאורה החושך בעולם מתגבר ונעשה יותר קשה לשמור תומ"צ, אדרבה, זה גורם לגלות ולעורר בנשמה כוחות פנימיים יותר, ודווקא כתוצאה מזה כל יום מגלים כוח נעלם ועמוק יותר בנשמה, ובזה גופא יוצאים מעוד 'מיצר' ונעשים קרובים יותר לגאולה).
"ופרצת"
וזהו כוונת הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים" - "ימי" לשון רבים, שבכל יום יוצאים ממיצרים ומהגבלות באופן נעלה יותר, ועד שמגיעים ל"ופרצת" (בראשית כח, יד) כלומר: פריצת כל הגדרים וההגבלות, שתכלית השלימות בזה היא ביאת משיח צדקנו שעליו נאמר (מיכה ב, יג) "עלה הפורץ לפניהם" ולכן גם מודגש (לגבי משיח) שהוא "משיח בן דוד" (וגם הסימן שנותן הרמב"ם (הלכות מלכים יא, ד) אודות משיח הוא, שהוגה בתורה ועוסק במצוות "כדוד אביו") - שדוד הוא מבני פרץ (ראה רות סוף פרק ד) שלגביו נאמר (בראשית לח, לט) "מה פרצת עליך פרץ" - פריצת כל הגדרים והמדידות וההגבלות.
יציאת מצרים וגאולה בעבודה
אות ה:
באות זו יבאר הרבי איך ב' העניינים (דיצי"מ וגאולה העתידה) באים לידי ביטוי בעבודת האדם בכל יום (שהרי כאמור בכל יום מתרחשת יצי"מ פרטית, וממנה באים לגאולה העתידה - בעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד).
ומבאר הרבי, שהנה בתחילת היום קודם התפילה האדם נמצא ב'מצרים' של הגוף, שארחרי שהנשמה עולה בלילה, היא חוזרת בתחילה רק באופן של 'מקיף' (=מלמעלה) שעל זה נאמר (ישעיה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" - "אל תקרי בַמֶּה אלא בָּמָה" (ברכות יד, א) שהאדם קודם התפילה, שהנשמה היא רק "באפו" (כלומר שהיא עדיין באופן מקיף כנ"ל) הוא כמו 'במה' (=עבודה זרה) - כלומר שאז האדם נמצא בתוקף ה'מיצרים' ובתוקף הישות שלו הנובעת מחומריות הגוף.
הרב הוסיף, שזו הסיבה שאסור לאכול קודם התפילה (וכפי שבגמרא דרשו את הפסוק (ויקרא יט, כו) "לא תאכלו על הדם" - "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם"), כי עניין האכילה הוא בירור המאכל הגשמי והעלאתו לקדושה, וקודם התפילה לא ניתן לברר ולהעלות את המאכל כי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה... הרב הביא בהקשר לזה את דברי המגיד ממעזריטש (לקוטי אמרים סימן רטז) ש'אדם' הוא א' דם, א' רומז לאלופו של עולם - הקב"ה, שהוא מתלבש ב'דם' (בנפש האדם, וכדכתיב (בראשית יז, יד) "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא"), ולכן דרשו חז"ל "לא תאכלו על הדם" - "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" - כלומר: שאתם עדיין במדריגת "דם" - קודם שהשריתם בקרבכם את הקב"ה אלופו של עולם אזי לא תאכלו.
(הרב הוסיף שהיות ובדורות האחרונים ירדה חולשה יתרה בעולם, התירו לאכול מעט קודם התפילה, וכפתגם הצמח צדק ('היום יום' יו"ד שבט) "עדיף לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול" - ואכילה זו אכן עולה לקדושה - שהרי בזכותה ובכוחה יכול האדם להתפלל).
אתכפיא ואתהפכא
ונחזור לעניינינו, מצב האדם קודם התפילה הוא כמו במצרים, שעדיין נתון במאסר ובמיצר הגוף. וע"י עבודת התפילה נעשה דוגמת יצ"מ, ועד שנעשה גאולה פרטית בדוגמת הגאולה העתידה, וכפי שהולך ומבאר, שההבדל בין גאולת מצרים לגאולה דלעתיד הוא על דרך ההפרש שבין 'אתכפיא' (=כפיית היצר) ו'אתהפכא' (הפיכת הרע עצמו) - שכפי שהוסבר לעיל (באות ב) גבי יציאת מצרים כתיב (שמות יד, ה): "כי ברח העם" - וכביאור רבינו הזקן (הובא לעיל אות ב) "שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי", ואז היה ניתן רק 'לברוח' מהרע - בחינת 'אתכפיא', ואילו לעתיד לבוא כתיב (זכריה יג, ב) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" דהיינו ביטול הרע, שזהו השלב הראשון ב'אתהפכא') - ועד שהעמים בעצמם יהפכו לעבוד את ה' וכדכתיב (צפניה ג, ט) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" - וזה שלב נעלה יותר ב'אתהפכא' שלא רק שהרע בטל, אלא הרע עצמו נהפך לטוב.
וג' שלבים אלו ('אתכפיא', וב' השלבים ב'אתהפכא' - ביטול הרע, והפיכת הרע לטוב) קיימים בעבודת התפילה בכל יום, שבתחילה האדם מתגבר על חומריות הגוף ונה"ב, ועד שפועל שגם הם יענו אמן בעל כרחן ('אתכפיא'), ואח"כ הוא בא לבחינת "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב) - שהורג היצה"ר (ראה תניא פ"א) - שזה השלב הראשון ב'אתהפכא', ואח"כ מגיע ל"ואהבת את הוי' א-להיך בכל לבבך" (דברים ו, ה) וכפי שמפרשים חז"ל (ברכות נד, א) "בשני יצריך" - שגם היצה"ר נהפך לטוב - השלב השני ב'אתהפכא', וכמו שמצינו לגבי תשובה מאהבה ש"זדונות נעשים כזכויות" (יומא פו, א).
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -