ד''ה באתי לגני תשל''ג (הב') - חלק ראשון
- תגיות: באתי לגני , יוד שבט , דירה בתחתונים , שטות דקדושה
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
רקע כללי:
דרכו בקודש של הרבי הריי"צ נ"ע היתה, שהיה מדפיס מאמרים שונים שילמדו בהם ברבים בתאריכים מסוימים ויומי דפגרא.
לקראת שבת־קודש יו"ד שבט התש"י (יום הסתלקות זקנתו הרבנית רבקה נ"ע - אשת אדמו"ר מהר"ש) צווה הרבי הריי"צ להדפיס את המאמר "באתי לגני". מאמר זה הוא המאמר הראשון מתוך סדרה ('המשך') של ארבעה מאמרים, שבכל אחד מהם חמשה פרקים. כשה'המשך' כולו כולל עשרים פרקים.
לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ באותה שבת - יו"ד שבט התש"י, החל הרבי לבאר בכל שנה ביו"ד שבט (החל מיו"ד שבט תשי"א - שנה לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ) - פרק אחד מתוך אותם עשרים פרקים שב'המשך' "באתי לגני", וכשהסתיים מחזור אחד (בשנת התש"ל) התחיל הרבי שוב מהתחלה, עד לשנת תשמ"ח (ועד בכלל). וכך נמצאים בידינו על כל אחד מח"י הפרקים הראשונים שב'המשך' שני מאמרים מהרבי; ועל שני הפרקים האחרונים - מאמר אחד בלבד.
החל משנת תשע"א התחיל המחזור הרביעי של לימוד מאמרי 'באתי לגני', ובשנה זו (תשע"ג) - אנו אוחזים בפרק ג' של ה'המשך'. כאמור, פרק זה נתבאר על ידי הרבי פעמיים: בשנת תשי"ג (מחזור ראשון), ובשנת תשל"ג (מחזור שני). במסגרת שיעור זה נלמד את ד"ה באתי לגני התשל"ג. למעשה בשנת התשל"ג נאמרו שני מאמרים, אחד בשבת קודש, ומשנהו - בפרסום יותר - במוצאי אותה שבת. שני המאמרים הינם זהים בתוכנם, ואנו נבחר במאמר השני שבו נוספו כמה הוספות על המאמר הראשון.
יצויין שחלק ממאמרי 'באתי לגני' הוגהו על ידי הרבי במשך השנים (ובפרט לאחרי שנת תשמ"ח שבשנים אלו הרבי לא המשיך בביאור פרקי 'באתי לגני', ובמקום זאת הרבי הגיה את המאמרים שאמר בשנים שלפני כן - השייכים לאותו 'מחזור'), אך מאמר זה - באתי לגני התשל"ג - הוא מאמר שאינו מוגה.
* * * * *
דברי המדרש
אות א:
המאמר עוסק בדברי המדרש על הפסוק בשיר השירים (ה, א): "באתי לגני אחותי כלה". פסוק זה אומר הקב"ה לכנסת ישראל, ובו הוא קורא להם בשמות החיבה: "אחותי" ו"כלה".
לעולם הזה קורא הקב"ה - "גני" - "באתי לגני". עניין הגן (בפשטות) הוא תענוג. ואכן בעוה"ז נמצא ה'תענוג' של הקב"ה - "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תניא פל"ו. הרב האריך לבאר שה'תענוג' של הקב"ה הוא לא כמו שזה אצל הנבראים, שאצלם התענוג בא ממילוי חיסרון שחסר אצלם, מה שבוודאי לא שייך לומר על הקב"ה, אך היות שהקב"ה הוא 'מקור התענוגים' הרי וודאי שיש לו תענוג בלי גבול. דובר גם שבספירות העליונות, התענוג הוא 'פנימיות הכתר' כלומר הדרגה הגבוהה ביותר שבספירות, שכן ה'כתר' הוא רצון, ותענוג הוא למעלה מרצון, שתענוג הוא סיבת הרצון (שאדם רוצה דבר מסויים בגלל שיש לו תענוג בזה), וכפי שנאמר בספר יצירה (ב, ז): "אין בטובה למעלה מענג").
ועל זה מוסיף המדרש: "לגני - לגנוני" כלומר: הגן שלי והדירה שלי, ששם היה המקום העיקרי של השכינה - "דעיקר שכינה בתחתונים היתה".
הרב הוסיף, שמה שאומר במאמר "דעיקר שכינה בתחתונים היתה" זה רק שהמקום היה ראוי לשכינה, אך הגילוי בפועל הי' ע"י עבודת אדם הראשון וכפי שאומרים חז"ל (זוהר ח"א כז, א) עה"פ (בראשית ב, טו): "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" - "לעבדה זו מצוות עשה; ולשמרה זו מצוות לא תעשה" והיינו שאדה"ר קיים כל התורה.
נורא עלילה על בני אדם
וממשיך הרבי: "ואמנם לאחר זה, הנה מצד הרצון שתהי' עבודת האדם הי' העניין דנורא עלילה על בני אדם, ולכן היו שבעת החטאים". כלומר: שכשאדם חוטא, אפילו שהחטא נעשה בבחירתו החפשית, אבל עצם זה שישנה אפשרות לחטוא - זה מאת הבורא, כלומר: אל יחשוב אדם שכשהוא חוטא הוא באמת עשה 'נגד' הקב"ה, כי העולם אינו 'הפקר', והקב"ה תכנן את הכול, והוא יצר גם את מציאות החטא, והכול בסופו של דבר מוביל למטרה שבה רוצה הקב"ה. וזה פירוש הפסוק (תהלים סו, א - וראה תנחומא וישב ד) "נורא עלילה על בני אדם" שכביכול הקב"ה בא ב'עלילה' על החוטא, שהרי החטא הוא מאיתו ית'. והמטרה היא, שהירידה שבחטא היא לצורך עלייה, שעל ידי הירידה - נוצרת אפשרות לעבודת ה' באופן נעלה יותר - וכפי שיבואר בהמשך (באות ב).
שבעת החטאים, ושבעת הצדיקים
המדרש מספר שבתחילה היתה שכינה בתחתונים - בארץ. אך אז אירעו שבעה חטאים: חטא עץ הדעת; חטא קין; חטא אנוש; חטא דור המבול; חטא דור הפלגה; חטא אנשי סדום וחטאי המצריים. וכל חטא גרם סילוק השכינה, החטא הראשון (חטא עץ הדעת) - גרם סילוק השכינה מהארץ לרקיע הראשון; החטא השני גרם סילוק השכינה מרקיע ראשון לשני, וכן בכל החטאים ועד שעל ידי החטא השביעי נסתלקה השכינה לרקיע השביעי. ואז עמדו שבעה צדיקים והורידו השכינה למטה: אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע שביעי לששי; יצחק זכה והוריד את השכינה מששי לחמישי; וכך כל צדיק הוריד את השכינה יותר, עד שבא משה שהוא השביעי "וכל השביעין חביבין" והוא הורידה לארץ, והיינו שמשה לא רק קירב את השכינה יותר (כמו הצדיקים שלפניו) אלא הוא פעל את העניין העיקרי: המשכת השכינה בארץ.
ועשו לי מקדש
ומוסיף הרבי, שאצל משה מתווסף העניין שהמשכת השכינה תהיה בעיקר על ידי עבודת האדם (יותר ממה שהיה אצל אדם הראשון) שלכן, לאחר שמשה הוריד את השכינה לארץ (במתן תורה) הי' הציווי הכללי ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) - היינו שהמשכת השכינה בארץ ("ושכנתי בתוכם") תהי' על ידי עבודת האדם ("ועשו לי מקדש") הן בעשיית המקדש (=המשכן) כפשוטו, והן בעשיית המקדש הרוחני שבכל אחד ואחד, ועל זה מביא הרבי הקודם את הפסוק (תהלים לז, כט): "צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה" ומפרש הרבי כך: "צדיקים" = עם ישראל, שהרי (ישעיה ס, כא): "ועמך כולם צדיקים", והם "ירשו ארץ" = גן עדן, והסיבה לכך היא, שהם "ישכנו לעד" = שהם 'משכינים' (=ממשיכים) בחינת "עד" - הקב"ה שהוא נצחי לעד, והיכן הם 'משכינים' אותו - "עליה" (=בארץ - שעל ידי עבודתינו בתורה ומצוות נעשה המשכת השכינה בארץ, כנ"ל).
אור הנעלה מהעולמות
ומביא על זה מאמר הזוהר (ראה תניא פכ"ז): "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" - שעל ידי שמכניעים את הסטרא אחרא (על ידי תורה ומצוות ועבודת ה'), נמשך כבוד ה' בכל העולמות. והרבי הקודם מבאר בזה, שמזה שנאמר "בכולהו עלמין" שמשמעו שהאור נמשך בכל העולמות בשווה, מובן שדרגת האור הנמשכת היא דרגת האור ה'סובב כל עלמין' (=האור הנעלה מהעולמות), שמכיוון שאור זה נעלה מכל העולמות אזי כל העולמות הם 'בהשוואה' אצלו ואין לגביו הבדל בין עולם לעולם, ולכן הוא מתגלה בכל העולמות בשווה (שאם היתה מתגלה דרגת האור ה'ממלא כל עלמין' שהוא אור מצומצם המתלבש בכל עולם בהתאם לדרגתו, הרי שלגבי אור זה קיימים חילוקים בין העולמות, והוא אינו מתגלה בכולם בשווה, ולכן מזה שאומר "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" (בשווה) - מובן שכאן מתגלה אור הסובב כל עלמין).
(הרב האריך לבאר את מעלת העולם הזה הגשמי שדווקא בו נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים - שכאן יש 'עבודה' (עבודת ה'אתכפיא' - להכניע את היצר הרע, ועבודת ה'אתהפכא' - להפוך את הרע לטוב, ובעולמות העליונים אין מציאות של רע, שזו הסיבה שהתורה נתנה למטה דווקא ולא למלאכים, וכפי שמשה רבינו ביאר למלאכים כמסופר בשבת (פח, ב) באריכות).
'שטות דקליפה'
אות ב:
באות הקודמת דובר על עשיית המקדש, שעל ידו נשלמת הכוונה ד'דירה בתחתונים'. והנה הציווי "ועשו לי מקדש" נאמר בקשר למשכן, ומזה מובן שפרטי עשיית המשכן הם עניין כללי ביותר (שעל ידם נפעל עיקר מטרת הבריאה - דירה בתחתונים).
והנה בנוגע למשכן נאמר (שמות כו, טו): "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים" שזה מהעניינים העיקריים שבמשכן - שיהי' מעצי שיטים דווקא. ויש לומר שבזה נרמז כללות עניין העבודה, ובכדי להבין זאת, יש להקדים מה שהובא בתורת רבותינו נשיאנו (הרבי מציין במאמר את הבעש"ט, המגיד ממעזריטש, ואת רבינו הזקן, ומוסיף שזה מיוסד על דברי האריז"ל) בעניין שמו של דבר בלשון הקודש, שאין זה רק שם 'הסכמי' (שבכדי להבדיל בין דבר לדבר קבעו לכל אחד שם אחר - כפי שזה בכל השפות) אלא שהשם בלה"ק מבטא את תוכנו ועניינו של הדבר, ועד (כפי שכותב רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה בתחילתו) - שהשם בלה"ק הוא החיות האלוקית המהווה את הדבר ההוא, שכמו שע"י מאמר (בראשית א, ו) "יהי רקיע" נתהווה הרקיע, אזי כל נברא פרטי מתהווה מהאותיות של השם שבו הוא נקרא (ראה באריכות בשער היחוד והאמונה בתחילתו), ולפי זה גם בעניין "עצי שטים" שהשם "שטים" מבטא את תוכן (וחיות) העניין.
והעניין הוא, ש'שטה' הוא מלשון נטיה (וכמו שכתוב (במדבר ה, יב): "איש . . כי תשטה אשתו" ומפרש רש"י: "כי תשטה - תט מדרכי צניעות"). וכן שטות (שהמילה 'שטות' היא גם מאותה משפחה של 'שטים') היא 'נטיה' מהשכל.
והנה יש 'שטות דקליפה', וכמו שנאמר (סוטה ג, א, והובא גם ברש"י במדבר שם): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". והעניין בזה, שכמו שנתבאר לעיל (באות א) הקב"ה יצר מצב שתהיה אפשרות לחטא, ושיהיו חטאים בפועל, והכול בשביל להוביל אל המטרה שהקב"ה רוצה בה. והמטרה בחטאים היא, שעל ידי זה נעשה (כפי שמתואר במדרש שבו פותח המאמר) סילוק השכינה, ואז נוצר עבורנו תפקיד להמשיך (על ידי עבודה ד'אתכפיא' ו'אתהפכא') את השכינה שוב למטה, ומזה נוצר תענוג לקב"ה - "ישכנו לעד עליה".
(א' המשתתפים שאל, שהרי ביכולתו של הקב"ה לסלק את השכינה, וכמו שידוע שהיו כמה וכמה צמצומים באור האלוקי עד שנברא העולם. והרב ביאר, שכמה צמצומים שיהיו, אין זה מגיע לעוצמת ההעלם הנעשה על ידי חטא כפשוטו - שיהודי עושה בבחירתו החפשית בניגוד לרצון ה', וכפי שאכן מבואר בתורת הסוד (ראה באריכות בתורה אור בראשית ה, ב) שלפני החטא הראשון (חטא עץ הדעת) היו הקליפות בשפל המדרגה, ומקומם היה מתחת לכל העולמות, ורק על ידי החטא היה להם עליה, ועד שנתערבו בקדושה ונהיה תערובות טוב ורע).
אך איך ייתכן שיהיה עניין של חטא אצל איש ישראל? הרי ידועה תורת רבינו הזקן (היום יום כה תמוז): "אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קָאן זיין אָפּגעריסן פון אלקות" (=יהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלוקות), ורוצה לקיים את רצונו של הקב"ה?
אלא שעל זה אומרים חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" - שהרוח שטות מכסה ומעלימה ומסתירה מהאדם את רצונו האמיתי - להיות קשור לאלוקות.
והרבי הקודם מתאר את המצב שנוצר כתוצאה מאותה רוח שטות, שהוא בשני עניינים: א) מצד אחד נעשה בו 'קָאך' (=חמימות) בעניינים גשמיים ובתאוות; ב) נעשה בו קרירות ואדישות לעניינים רוחניים, וכמו בהמה (שלכן ה'קליפה' שבאדם נקראת 'הנפש הבהמית') - שכל חיותה היא בעניינים גשמיים, ואינה שייכת כלל לעניין או להרגש רוחני.
השורש הרוחני של הקליפה
אות ג:
באות זו יתחיל הרבי לבאר, שהגם ששני עניינים אלו (החמימות לתאוות וענייני עוה"ז, והקרירות בעניינים רוחניים) מגיעים מצד הקליפה ומצד הנפש הבהמית, אך כפי שכל דבר יש לו שורש ו'משתלשל' מעניינים שבקדושה, אזי גם שני עניינים אלו (שהם עניינים כלליים בנה"ב) הם נמשכים משרשם שבקדושה, וכפי שיבואר בהמשך המאמר שבקדושה קיימים גם כן שתי תנועות אלו דחמימות וקרירות הגם שלכאורה הם שתי תנועות הפכיות.
הרב הזכיר 'ווארט' חסידי על הפסוק (דברים כב, י): "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" - ש'שור' טבעו הוא 'חמימות' (נסו לשים מולו איזה בגד אדום...), וחמור עניינו הוא 'קרירות' (וכמאמר חז"ל (שבת נג, א): "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי'" (=חמור אפילו בתקופת תמוז הלוהטת - קר לו), ועל זה אומרים לו לאדם: אל תחרוש, כלומר: אל תעבוד בשור וחמור יחדיו - שלא תהיה 'חם' בענייני עולם הזה, ובו זמנית 'קר' בענייני קדושה - שזה לא ייתכן... (אחד המשתתפים שאל: אם כך יוצא שגם להפך (חמימות בקדושה וקרירות בענייני העולם) זה לא טוב? והרב ענה, שלהיות חם לענייני קדושה וקר בענייני העולם זה לא 'בהמה' אלא 'אדם', והאיסור לחרוש בשור וחמור נאמר בנוגע לבהמות בלבד (ראה רמב"ם כלאים פרק ט הלכה י)...).
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -