תורה אור פרשת תרומה ד''ה ''מי יתנך כאח לי''
- תגיות: כרובים , לימוד התורה , עבודת הבירורים
- שלח שאלה או תגובה
תקציר השיעור
מאמר זה עוסק בעניין ה'כרובים' שהיו בקדש־הקדשים. מבאר מהותם, ומתאר את השפע האלוקי הנמשך על ידם, וכיצד ניתן לקבל השפעה זו גם כעת בזמן הגלות.
"מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, אשקך מיין הרקח, מעסיס רמוני" (שיר־השירים ריש פרק ח).
בפסוקים אלו מבקשת כנסת ישראל שהקב"ה יחזור ויהיה לה כ'אח'.
בכדי להבין מה עניינה של בקשה זו, עלינו להבין את עניין ה'כרובים' המסמלים את חיבת הקב"ה וכנס"י, שגם בנוגע לכרובים נאמר (פרשתנו כה, כ): "ופניהם איש אל אחיו", והיינו שהקב"ה וכנס"י נקראים 'אחים' (כאן מתחיל רבינו הזקן לבאר את עניין הכרובים בפנימיות העניינים).
פני כרוב שבמרכבה
הגמרא במסכת חגיגה (יג, ב) אומרת: "היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי" - כלומר: ש'פני כרוב' שמרכבה הוא כמו 'פני אדם' שבמרכבה, והחילוק ביניהם הוא, ש'פני כרוב' הוא פנים קטנות, ו'פני אדם' הוא פנים גדולות. ובמילים אחרות: ה'כרוב' הוא 'אדם קטן' (בלשון הקבלה: 'זעיר אנפין') שהוא מעין ובדוגמת 'אפי רברבי' - 'אדם גדול'.
'אדם גדול' הוא כינוי לספירת החכמה העליונה, שממנה ועל ידה נמשך חיות אלוקית בכל העשר ספירות שהם בדוגמת 'אדם' (חב"ד - מוחין; חג"ת נה"י - מידות; ומלכות - מחשבה דיבור ומעשה) ולכן הוא גם כינוי לתורה - שהיא בבחי' חכמה עילאה (וכפי שעל התורה נאמר (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם"), ועל ידה נמשך ג"כ חיות לאיברים - מצוות, וכפי שחז"ל אומרים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" (הרב אופן שי' ביאר שבזה מיישב רבינו הזקן קושיה: דלכאורה כיצד ניתן לומר "תלמוד גדול שמביא לדי מעשה, הרי יש כו"כ עניינים בתורה שאינם בהכרח נוגעים למעשה? אך העניין הוא שמהתורה נמשך הארה אלוקית במעשה המצוות).
צמצם שכינתו בין בדי ארון
אך כל זה בנוגע לתורה כפי שהיא למעלה - התורה של עולם ה'אצילות'. אך כשהתורה יורדת לעולמות בי"ע (=בריאה יצירה עשיה) והיא מתצמצמת כפי ערך עולמות אלו, אזי היא נקראת 'אדם קטן' (הרב הרחיב בזה וביאר את העניין המובא בקבלה, שתלמוד בבריאה, ומשנה ביצירה ומקרא בעשייה - שהביאור בזה, שתלמוד עניינו 'מוחין' שבו נתבארו טעמי ההלכות; ומשנה הוא הלכות פסוקות בלא טעם, ומקרא עניינו אותיות, ולכן 'מוחין' (תלמוד) מקומם בבריאה, הלכות (משניות) הם כמו מידות - שמידת החסד מזכה, וגבורה מחייבת, ומקום המידות ביצירה, ואותיות (מקרא) שעניינם ספירת המלכות, מקומם בעשיה) וזהו עניין הכרובים, וכפי שחז"ל אומרים (שמות רבה כו): "צמצם שכינתו בין בדי ארון". והסיבה לצמצום זה, שדווקא על ידו יהיה לנבראים השגה באלוקות, וזה כוונת הגמרא: "היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי" - שה'אפי זוטרי' הוא צמצום של ה'אפי רברבי'.
ב' הכרובים הם כמו איש ואשה, ומרמזים על הקב"ה (איש) וכנס"י (אשה), כשמצד אחד ישנה המשכה מלמעלה למטה וכדכתיב (פרשתנו כה, יט): "כרוב אחד מקצה מזה" שהכרובים הם כמו משפיע ומקבל, שהקב"ה ('זעיר אנפין') משפיע הארה למקבל - כנס"י, ומאידך "כרוב אחד מקצה מזה" שכנס"י נקראת 'כלה' שיש לה כלות הנפש לעלות ממטה למעלה ולהיכלל באלוקות.
ע"י התפילה נעשים 'אחים'
והנה בנוגע לכרובים נאמר (שמות כה, כ): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה" - שזה מורה על עבודת התפילה, וכדאיתא בזוהר (ח"ג נט, א), שג' פעמים ביום היו כנפי הכרובים מתרוממות מאליהם לשמים (וברמ"ז שם שזה כנגד ג' התפילות שחרית מנחה ערבית), והעניין בזה שע"י עבודת התפילה מתרוממים למעלה יותר, למדרגת 'אדם גדול' שבאצילות (וכפי שרבינו הזקן מאריך שתפילה היא לשון חיבור וכלשון חז"ל (כלים ג, ה): "התופל (=המחבר ומדביק) כלי חרס") ואז הכרובים (המרמזים על הקב"ה וכנס"י) אינם בדרגא של משפיע ומקבל (כמו איש ואישה) אלא נעשים 'אחים' שכנס"י מקבלת ישירות מחכמה עילאה ('אדם גדול') בלי שתקבל תחילה מהכרוב הנקרא 'זעיר אנפין', ואז כביכול כנס"י וקוב"ה ('זעיר אנפין') עומדים באותה דרגא ושניהם מקבלים מחכמה ובינה ('אב' ו'אם').
ד' אמות של הלכה
אך משחרב ביהמ"ק ונגנזו הכרובים, מבקשת כנס"י "מי יתנך כאח לי" - שרצונה להיות כמו בזמן ביהמ"ק שאז הי' "ופניהם איש אל אחיו", וזאת ע"י עסק התורה, שכפי שנתבאר עניין התורה הוא חכמה עילאה ('אדם גדול'), והגם שאנו עוסקים בתורה שבבי"ע ('אדם קטן') - הרי זה ממש כעניין הכרובים שעניינם הוא 'אפי זוטרי' כנ"ל, ובצירוף עבודת התפילה מתעלים למדרגת 'אפי רברבי' ועד שנקראים 'אחים'. וזה כוונת חז"ל באומרם (ברכות ח, א): "משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" - שעניין הכרובים שעל ידם מתעלים עד למדריגת חכמה עילאה, הוא ע"י עסק התורה.
תורה שבכתב ותורה שבע"פ
וממשיך בכתוב (בשיר השירים שם): "יונק שדי אמי" והעניין הוא, כידוע שתורה שבכתב נקרא 'אב' ותורה שבע"פ נקרא 'אם'. והסיבה לכך היא, שבתורה שבכתב נמצא הכול בהעלם (כמו טפת האב) ובתורה שבע"פ מתפרשים כל הדינים ובאים לידי גילוי (וכמו הוולד שכל אבריו מתפתחים בבטן האם) - ולכן מדגיש הכתוב "יונק שדי אמי" - שכמו שעיקר גידול ושעשוע הוולד הוא מחלב האם דווקא, כך עיקר גידול רמ"ח אברים (הרב הרחיב בביאור החשבון המובא במאמר בקשר למספר רמ"ח - שתשע הספירות חב"ד חג"ת נה"י (הספירות דז"א) כלולות כל אחת מתשע, שזה 81, והיות שלכ"א יש ג' בחינות - 'ראש' 'תוך' ו'סוף', אזי יש להכפיל זאת ב-3, ונמצא 243. ובצירוף "ה' חסדים המגדילים" (כנגד 5 אצבעות יד ימין - חסד) שהם פועלים הריבוי וההגדלה, נעשה 248 - רמ"ח) והתגלות התענוג העליון הוא בבינה דווקא, כשמבין השכל על בוריו (וכידוע (ראה זהר ח"ג קעח, ב) שהתגלות עתיק הוא בבינה דווקא) - והיינו בתורה שבע"פ דווקא.
ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים
וכאן מוסיף רבינו הזקן חידוש נפלא: ע"י עסק התורה של האדם למטה נעשה ההמשכה והיניקה ("יונק שדי אמי") גם למעלה בקוב"ה ('זעיר אנפין') וכמו שנאמר בזוהר (ח"ג ז, ב) על הפסוק (שיר השירים ה, ב): "אחותי רעיתי" - "רעיתי - פרנסתי, שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", שע"י עסק התורה למטה נמשך אור א"ס ('נשמתא') בעשר ספירות ('גופין'), וזה מה שיאמרו לעתיד לבוא (ישעי' כה, ט): "הנה א-להינו זה קוינו לו" - "קוינו" מלשון 'קו', שאנו המשכנו אותו בעשר ספירות הנחלקים בכללות לג' קוים - ימין שמאל ואמצע.
מכאן ואילך לא הרב המשיך בפנים המאמר, ורק סיכם בקצרה, וגם אנו נסכם את תמצית ונקודת הדברים:
אמצאך בחוץ
רבינו הזקן ממשיך ומבאר את המשך הפסוק בשיר השירים שם: "אמצאך בחוץ אשקך . . אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני" - שזה קאי על הבעלי עסקים שאינם יכולים לעסוק בתורה כ"כ, וא"כ איך יבואו למדרגה העליונה של "כאח לי"?
אך העניין שדווקא ע"י עבודת הבירורים שלהם שהם יורדים לעולם, ומהפכים את החושך שלו לאור, ע"י זה נעשה "יתרון האור מן (כלומר: על ידי) החושך" (קהלת ב, יג), וע"י ה'אתכפייא' שלהם וביטול היש לאין, הם מגיעים לדרגה עליונה ביותר - מדרגת ה'אין' שלמעלה מהתורה, שהרי "החכמה (תורה) מאין תמצא" (איוב כח, יב), שה'אין' הוא המקור והשרש לתורה, ולכן דווקא על בעלי עסקים הנמצאים כביכול 'בחוץ' - "אמצאך בחוץ" נאמר "אשקך" - שהנשיקה מורה על גודל האהבה שאינו יכול לבטא אותה בדיבור, ולכן מבטא זאת על ידי הנשיקה.
קביעות עתים לתורה
אך גם הבעלי עסק צריכים לקבוע עתים לתורה - ועל זה אומר "אנהגך אביאך אל בית אמי" (דהיינו תורה שבע"פ, כנ"ל). והיות שעסק התורה שלהם הוא ב'אתכפיא' יותר - נאמר ע"ז "יין הרקח" - שיש בו גם ריח טוב, שריח הוא למעלה ממזון (וכדאיתא בגמרא (ברכות מג, ב), שריח הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף).
מלאים מצוות כרימון
ומסיים: "מעסיס רמוני" - שזה קאי על אלו שאינם יכולים ללמוד כלל, וכפי שחז"ל (עירובין יט, א) דרשו על הפסוק (שיר השירים ו, ז): "כפלח הרמון רקתך" - "שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" - שגם הם מעוררים תענוג העליון ע"י מעשה המצוות שלהם, ולכן נקרא "עסיס רימוני".
נכתב על ידי שמואל אלבום