ד''ה וידבר א-להים גו' לאמר התשכ''ט - חלק ראשון
- תגיות: קו התאריך , שבועות , מתן תורה , ספירת העומר , אנכי ה אלקיך , מילוי שם הויה , עב סג מה בן , לימוד התורה
- שלח שאלה או תגובה
תמליל השיעור
'קו התאריך'
לפני השיעור דובר אודות דעתו של הרבי בנוגע למי שעבר את 'קו התאריך' בימי הספירה (קו התאריך הינו קו אורך מסוים הנמצא בכדור הארץ, שהחוצה אותו עובר בהכרח לתאריך אחר (והסיבה לכך פשוטה: כל מקום בכדור הארץ הנמצא מזרחית לנו, השעה בו תהיה מוקדמת יותר (כיוון שהשמש זרחה בו קודם), וכיוון שהעולם הוא כדורי, הרי שאנו חייבים לקבוע סוף ו'גבול' למזרח, שהרי לא ייתכן שנקדים ונקדים במעגלים לבלי סוף...) כך שאם יחצה את קו התאריך ממערב למזרח הוא 'מרוויח' יום (כלומר: עובר ליום האתמול), ואם יחצה את קו התאריך ממזרח למערב הוא 'מאבד' יום (כלומר: עובר ליום המחרת). קו התאריך מוזכר כבר בראשונים (ראה 'כוזרי' ב, כ, ובבעל המאור ראש השנה כ, ב), אך עיקר הדיון בו התפתח בדורות האחרונים, במקביל להתיישבות האנושות בכל קצוות תבל), שידועה השאלה בזה, מה יעשה אדם שחצה את מדינת אלסקה בימי הספירה, וכך 'הפסיד' או 'הרוויח' יום, האם יספור כבני המקום שאליהם הגיע אפילו שבעצם עבורו נחסר יום אחד, או להפך?
ספירה פרטית
והפוסקים האחרונים ישבו על מדוכה זו, והעלו סברות לכאן ולכאן, והנה דעתו של הרבי מפתיעה ביותר, אך פשוטה בתכלית: אותו אדם צריך להמשיך בספירתו, גם אם היא שונה מספירת אנשי המקום! והרבי הסביר זאת בפשטות גאונית: אם ספירת העומר היתה קשורה בתאריך לכשעצמו - שיום ט"ז ניסן הוא יום א' לעומר, ויום י"ז הוא יום ב' לעומר וכן הלאה (וכפי שט"ו ניסן הוא חג הפסח), אזי היה מקום לבדוק בלוח השנה מהו התאריך (באותו מקום) ביום זה, ולהתאים אליו את הספירה, כך שאם למשל התאריך במדינה אליה הגיע הוא י"ד אייר, אזי תהיה הספירה כ"ט לעומר, אך היות וימי הספירה אינם תלויים בדווקא בימי החודש (והראיה, שאם חודש ניסן היה 'חסר' (=בן 29 יום - וכפי שאכן היה יכול לצאת כשהיו מקדשים את החודש עפ"י הראיה) - אזי י"ד אייר היה רק כ"ח לעומר!) - ואם כן הרי שאין משמעות לתאריך הנהוג באותה מדינה בקשר לספירה שלו, והיות והספירה היא ספירה פרטית לכל אחד ואחד (וכפי שאומרת הגמרא (מנחות סה, ב) "וספרתם לכם" (ויקרא כג, טו) - "שתהא ספירה לכל אחד ואחד") - אם כן הוא צריך להמשיך את הספירה שלו - שאם אתמול ספר כ"ח לעומר - יספור היום כ"ט לעומר, וכך הלאה.
חג פרטי
ומזה בא הרבי הרבי לחידוש מפתיע נוסף: ידוע, שחג השבועות גם כן אינו תלוי בתאריך מסויים בחודש, שכן בתורה לא נאמר שבתאריך ו' סיוון נחוג את חג השבועות, והתורה רק כותבת שביום החמישים לספירה אז הוא חג השבועות (ואכן נאמר בגמרא (ראש השנה ו, ב) שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראיה היה יכול לחול חג השבועות גם בה' סיוון או בז' סיוון, שכן אם ניסן ואייר שניהם 'מלאים' (=בני 30 יום) אזי הספירה מסתיימת בה' סיוון, ואם שניהם יהיו 'חסרים' אזי יום החמישים יהיה רק בז' סיוון) - ואם כן יוצא שאותו אדם שממשיך בספירתו הפרטית (שאינה מתאימה לימי החודש, וכנ"ל) יחוג את חג השבועות מדאורייתא ביום אחר מאנשי המקום שאליו הגיע! (שאם עבר ממערב למזרח ו'הרוויח' יום, אזי הוא יסיים את הספירה יום אחד לפני בני המקום, וכן להפך), ולכן, הרבי ממליץ להימנע מלעבור את קו התאריך בימי הספירה.
* * * * *
שלושה פירושים ב"לאמר"
על הפסוק (שמות כ, א - שנאמר בתחילת עשרת הדברות) "וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר" ידועה השאלה, שהנה בדרך כלל פירוש המילה "לאמר" היא, שהשומע יאמר זאת לאחרים (וכמו "וידבר ה' אל משה לאמר" שהפירוש בזה הוא שמשה יעביר את דברי ה' לישראל, ראה רש"י ויקרא א, א ובכ"מ), וא"כ קשה מהו הפירוש במילה "לאמר" שנאמרה כאן לגבי עשרת הדברות, הרי ידוע שבמעמד קבלת התורה היו נוכחים כל ישראל (כולל הנשמות שבכל הדורות)!
ומבאר הרבי, שניתן לבאר כאן את המילה "לאמר" בג' דרכים (ג' דרכים אלו מבוארים בדרושי רבותינו נשיאנו כמצויין בהערות במאמר), כשכל דרך מצביעה על חידוש מיוחד שנתחדש במתן תורה, שכן גם בעצם העניין של מתן תורה דרוש ביאור, שלכאורה מה 'התחדש' במתן תורה, הרי גם האבות למדו וקיימו את כל התורה וכדכתיב (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי", וכפי שמובא בחז"ל בכמה מקומות (ראה משנה סוף קידושין, יומא כח, ב, ועוד).
ובמילה "לאמר" ישנם שלושה פירושים, שהם למעשה שלושה 'חידושים' שנתחדשו דווקא משעת מתן תורה ואילך, וכדלהלן:
א) "לאמר" קאי (=מדבר) על הקב"ה. שבמתן תורה נתחדש שע"י שיהודי לומד תורה, אזי הקב"ה אומר את אותם דיבורי תורה שהוא לומד, וכפי שאומרים חז"ל (תנא דבי אליהו רבה פי"ח) ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", וזה הפירוש ב"לאמר" שהאדם (בלימוד התורה שלו) 'מבקש' כביכול מהקב"ה שיחזור על הדברים שלו.
ב) "לאמר" קאי על האדם, שהאדם חוזר ומדבר את דברי הקב"ה, שבכל פעם שיהודי לומד תורה הרי הוא חוזר על דברי הקב"ה בהר סיני (וממשיך אותם), וכדכתיב (תהלים קיט, קעב) "תען לשוני אמרתך" - שהיות שדיבורו של הקב"ה הוא נצחי, הרי זה כאילו שהקב"ה אומר עכשיו את דברי התורה הללו, והאדם חוזר על זה כעונה אחר הקורא. והיינו שבמתן תורה נתחדש שע"י שיהודי עוסק בתורה הוא ממשיך ומגלה את הדיבור העליון הבלתי מוגבל של הקב"ה (החילוק בין שני הפירושים הוא, שלפי הפירוש הראשון הקב"ה כביכול אומר שוב פעם את מילות התורה, ולפי הפירוש השני האדם מתחבר לאותו דבר ה' שנתגלה במעמד הר סיני, ונמצא שלימוד התורה של האדם כעת, הוא גילוי האין סוף, כמו במתן תורה).
יהלום בקופסא
אחד ממשתתפי השיעור שאל מהמבואר בתניא (ראה תניא פרקים לט-מ ובכ"מ) שכפי הכוונה בשעת לימוד התורה כך תהיה עליית התורה, אם לעולם הבריאה או ליצירה וכו' ולכאורה כאן מבואר שבכל פעם שיהודי לומד תורה הרי זה גילוי האין סוף ממש?
הרב הרחיב את הדברים, וביאר שאכן בתניא שם מבואר שתורה ללא כוונה כלל 'נשארת' בעולם העשיה ("עולם הפירוד"), וכשלימוד התורה נעשה מתוך אהבה ויראה הרי הוא עולה לעולמות העליונים, שב'דחילו' (=יראה) ו'רחימו' (=אהבה) הנעשים כתוצאה מהתבוננות בגדולת ה' - התורה עולה עד לעולם הבריאה, וב'דחילו ורחימו' 'טבעיים' (הנטועים ביהודי מתולדתו, ללא 'התבוננות') התורה עולה רק לעולם היצירה, וצדיקים שעבודתם בבחינת 'מרכבה' (=ביטול במציאות) אזי תורתם עולה עד לאצילות (הרב הוסיף שמי שקשור לצדיק, זוכה על ידי זה שהצדיק מעלה אותו עמו לעולם האצילות), אך כל זה לעניין הגילוי אל המקבלים, וכפי שאדה"ז בעצמו כותב שם שלגבי הקב"ה אין שום הבדל בין עולם הבריאה לעולם היצירה, שהרי הוא נמצא בכל מקום בשווה, וכל החילוק הוא בנוגע אלינו - המקבלים, שכשתורה נעשית בכוונה ראויה והיא מתעלה לעולם עליון יותר פירוש הדבר שעבורנו (=עבור נשמתנו) יש גילוי נעלה יותר. הרב הביא על כך משל מאדם הנותן לחברו יהלום בתוך קופסא סגורה, שמצד אחד האדם קיבל הון עצום, אך הוא אינו יכול להתענג מראיית היהלום מכיוון שהוא בתוך הקופסא, וכך גם בעניינינו, ברור שכל דיבור תורה וכל מצווה זהו קיום הרצון העליון ובזה 'גנוז' האין סוף וכפי שנתבאר כאן במאמר שע"י שהאדם לומד תורה הוא ממשיך את דיבורו של הקב"ה, אך זה כמו יהלום בקופסא, שהיהלום מוסתר מעינינו, וכמה שהתורה נעשית בכוונה גדולה יותר כך אנו מסירים את ההסתר ו'מזככים' אותו, ועל ידי זה זוכים לראות יותר את אור היהלום שבפנים.
ג) פירוש נוסף ב"לאמר" שהכוונה בזה היא להמשיך את התורה בעולם, שעשרת הדברות (שהם כללות התורה) יומשכו בהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, והיינו שבמתן תורה ניתן הכוח להאיר את העולם עצמו ע"י התורה.
ובפרקים הבאים של המאמר יבאר הרבי שכל שלושת הפירושים ב"לאמר" קשורים אחד בשני.
'מתן תורה' פרטי
אות ב:
בכדי לבאר זאת, מביא הרבי את דברי המדרש (ילקוט שמעוני שמות כ, ב) המובאים במאמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש (המתחיל גם כן במילים "וידבר א-להים גו' לאמר", מאמר שנאמר מאה שנה קודם לאמירת מאמר זה (תרכ"ט-תשכ"ט), ושבו שואל הרבי מהר"ש את השאלה הנ"ל (מה פירוש המילה "לאמר" - ומתרץ שם את התירוץ הראשון שהובא באות א - וראה בהמשך הדברים), ש"כשהיה הקב"ה מדבר, היה כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר, שנאמר (שמות שם) "אנכי הוי' א-להיך" - לשון יחיד". ואדמו"ר מהר"ש מביא את המשך דברי המדרש שם: "שהקול ששמעו בעשרת הדברות הי' לפי כוחו של כל אחד, הבחורים לפי כוחן והזקנים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן" שמדברי חז"ל אלו עולה שמתן תורה לא היה רק עניין כללי עבור כולם יחד, אלא הוא היה מכוון באופן פרטי עבור כל אדם בתור פרט, והרבי מוסיף שבחלקו השני של המדרש רואים חידוש גדול יותר, שמה שהדיבור היה לכל אחד בפרטיות הוא לא רק לגבי נשמתו, אלא גם לגבי הגוף שלו, שהרי החילוקים בין זקנים ובחורים וכו' הוא מצד הגוף שלהם (הרב הוסיף, שיש לומר שזו הסיבה שהרבי הורה להביא אפילו קטני-קטנים לשמוע עשרת הדברות בחג השבועות, שעשרת הדברות (שקריאתם בחג השבועות הוא כמו מתן תורה) מיועדים לכל אחד באופן פרטי, ואפילו קטני-קטנים משיגים את הגילוי כפי שזה מתאים במיוחד עבורם!).
שמו של הקב"ה נמצא בכל יהודי
והרבי מהר"ש מבאר שם שהסיבה שמתן תורה היה באופן פרטי לכל אחד ואחד, היא כפי שמובא שם במדרש על הפסוק (תהלים סח, יח) "רכב א-להים רבותיים גו' אד' בם סיני בקודש" שכמו שהקב"ה שיתף את שמו במלאכים ("אד' בם") - ששמות המלאכים מסתיימים ב'א-ל' (שמו של הקב"ה) - מיכאל, גבריאל, רפאל, כך במתן תורה ("סיני בקודש") שיתף הקב"ה את שמו בכל אחד ואחד מישראל, שנאמר "אנכי הוי' א-להיך" (לשון יחיד) ומוסיף הרבי מהר"ש, שכשם שבמלאכים עניין זה (שהקב"ה שיתף בהם את שמו) פועל בהם ביטול, כך הוא גם בישראל.
ישראל למעלה מהמלאכים
אות ג:
ומוסיף הרבי, דהגם שהקב"ה שיתף את שמו הן במלאכים והן בישראל (כפי שמבואר במדרש) מכל מקום, בישראל הוא באופן נעלה יותר (וממילא גם הביטול שנמשך על ידי זה (כנ"ל) הוא נעלה יותר מהמלאכים), שבמלאכים נאמר "אד' בם" (שם אדנות), שהוא בכללות כמו שם א-להים (ולכן נאמר בתניא (אגרת התשובה פ"ד) שהמלאכים נקראים בשם א-להים), אך בנוגע לישראל נאמר (דברים לב, ט) "כי חלק הוי' עמו" - חלק משם הוי' (כמבואר באגרת התשובה שם). והגם שעניין זה (דחלק הוי' עמו) הי' גם קודם מ"ת, מבאר הרבי, שהיות ועניין זה (דחלק הוי' עמו) הוא מצד הנשמה, אזי קודם מ"ת הגוף העלים והסתיר על זה, ודווקא אחרי מתן תורה זה נמשך בגילוי ע"י הדיבור "אנכי הוי' א-להיך" (הרב הוסיף, שעניין זה נמשך כל שנה מחדש בחג השבועות).
"הוי'" נעשה "א-להיך" - ע"י "אנכי"
והכוח לגלות אלוקות גם בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף הגשמי נמשך מדרגת "אנכי", וכפי שמסביר רבינו הזקן (ליקוטי תורה ריש פרשת ראה) שבכדי ש"הוי'" יהיה "א-להיך" היינו שיהיה מאיר ומתגלה בך כל כך עד שיהיה נקרא על שמך "א-להיך" - זה ע"י ההמשכה מעצמות אין סוף שלמעלה אפילו משם הוי', שזו הדרגה ד"אנכי" - למעלה משם הוי', שדווקא הגבוה ביותר בכוחו לירד להתגלות למטה ביותר.
הגבוה ביותר יורד למטה יותר
(הרב האריך בביאור הכלל הזה שכל הגבוה ביותר יורד ומתגלה למטה יותר - שהגבוה ביותר אין לו הגבלות, ולכן דווקא הוא יכול להתגלות גם למטה. הרב הביא על זה את הדוגמא הידועה משלמה המלך שדווקא בגלל היותו חכם מכל אדם יכל הוא להסביר את שכלו גם לתינוק, וכפי שכתוב (מלכים א ה, יב - לגבי שלמה המלך) "וידבר שלשת אלפים משל" שיכל להוריד את שכלו שלושת אלפים רמות (וכפי שנתבאר באריכות בשיעור במאמר ד"ה גדול יהי' כבוד הבית הזה - חלק ו). הרב הוסיף בזה עוד עניין נפלא, שהנה בבריאה ה'דומם' הוא הנחות ביותר, וה'מדבר' הוא הנעלה מכולם, והאדם מורכב מ'דומם' ו'מדבר' - שגוף האדם נוצר עפר מן האדמה - דומם, ונפש האדם היא 'מדבר' - והעניין בזה שדווקא ה'מדבר' בכוחו להעלות את ה'דומם'. הרב חידד את ההבדל בין האדם לחי, שאצל החי גופו לא נוצר מן הדומם, אלא גופו הוא כמו 'צומח' שצמח כביכול מאיליו מהאדמה (כמו הצמחים, וכדכתיב (בראשית א, כד): "ויאמר א-להים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש" גו') ונפשו היא בדרגת 'חי', ודווקא אצל האדם מצינו את הניגוד שגופו נלקח מהדרגה הנמוכה ביותר - דומם, ונפשו - מדבר, וזאת מכיוון שדווקא הגבוה ביותר בכוחו לברר ולזכך את התחתון ביותר, וע"י זיכוך התחתון עולים כל הדרגות, וכהמשל הידוע שאם אדם רוצה להגביה כמה דברים העומדים אחד על גבי השני - שעליו לתפוס את הדבר הכי נמוך ולהעלותו, ואז יתרוממו כל הדברים שמעליו, אך אם יתפוס חפץ הנמצא באמצע, הרי שהחפצים הנמצאים מתחתיו ישארו למטה...).
כיצד נמצא שם הוי' אצל כל אחד ואחד
אות ד:
באות זו יבאר הרבי (על יסוד המבואר במאמר הרבי מהר"ש) כיצד מתבטא שיתוף שם הוי' בכל אחד מישראל.
ומבאר הרבי, ששם הוי' הוא כנגד ד' דרגות בעבודת האדם (המכוונות כנגד הספירות): האות יו"ד מרמזת לספירת החכמה שעניינה הוא ביטול בתכלית (ראה תניא פל"ה בהג"ה), והאות ה' הראשונה מרמזת לספירת הבינה - התבוננות. וכפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש (שם) שבינה עניינה להבין דבר מתוך דבר (ראה חגיגה יד, א ובכ"מ) והיינו, שה'דבר' הוא דבר ה' המהווה את הנבראים (עשרה מאמרות שבהם נברא העולם) ואור זה הוא אור מוגבל, כיוון שהוא מתלבש בעולמות להוותם ולהחיותם (ובלשון החסידות 'אור הממלא כל עלמין') וצריך להבין 'דבר' מתוך 'דבר' - שאם ישנו האור המוגבל המהווה ומחיה את העולמות, מובן שישנו אור נעלה יותר שלמעלה מהתלבשות בעולמות ('אור הסובב כל עלמין'). האות וא"ו מרמזת לששת המידות חסד גבורה וכו' שעניינם הוא אהבה ויראה ושאר המידות שבנפש, והאות ה' האחרונה רומזת לספירת המלכות 'יראה תתאה' - כלומר ה'קבלת עול' הפשוטה של כל איש ישראל.
צורת גוף האדם - כמו שם הוי'
והרבי מהר"ש מוסיף שהשיתוף של שם הוי' לא מתבטא רק בנפש, אלא גם בהגוף, שהגוף רומז לשם הוי', שכן הראש הוא כציור תמונת היו"ד, והגוף הוא כמו ציור האות וא"ו, וה' האצבעות שביד וברגל הם כנגד ב' ההי"ן דשם הוי'.
בגוף האדם נמצא גם ה'מילוי' דאותיות שם הוי'
והרבי מהר"ש מוסיף, דזה שגם ביד וגם ברגל ישנם ה' אצבעות גם בימין וגם בשמאל (ונמצא שיש כמו ד' ההי"ן) הוא מכיוון שבשם הוי' במילוי ההי"ן יש ד' ההי"ן (=ישנם כמה אופנים כיצד לכתוב את שם הוי' במילואו (מילוי פירושו שכותבים את האות כפי שהיא נאמרת בדיבור, דהיינו במקום לכתוב א' כותבים אל"ף): ישנו מילוי יודי"ן (=שממלאים את השם באותיות יו"ד כזה: י-ו-ד, ה-י, ו-י-ו, ה-י); ישנו מילוי אלפי"ן (=כזה: י-ו-ד, ה-א, ו-א-ו, ה-א) וישנו מילוי ההי"ן (כזה: י-ו-ד, ה-ה, ו-ו, ה-ה), ובמילוי זה (מילוי ההי"ן) יוצא שישנם ד' ההי"ן בשם הוי' - בעניין המילויים השונים ראה מה שיבואר בהמשך הדברים, וראה גם באריכות בשיעור בתורה אור פרשת בא ד"ה בעצם היום הזה).
ה'מילוי' מורה על הפנימיות
לגבי מה שכתב הרבי המהר"ש שהסיבה שבגוף יש ד' ההי"ן היא מפני שאנו מחשבים גם את המילוי, מוסיף בזה הרבי ביאור, שהנה עניין המילוי הוא הפנימיות וה'עצם' של הדבר, שלכן, המילוי אינו בגילוי כ"כ (שהרי כשכותבים את האות א' אין כותבים את המילוי (הל' והפ') שלה), דכיוון שהוא הפנימיות של הדבר הרי הוא למעלה מגילוי (וכמו אדם העושה איזה פעולה, שהכוונה הפנימית שלו בפעולה זו היא בהעלם).
ולכן דווקא בגוף מתגלה המילוי המורה על הפנימיות של שם הוי', שכן כששם הוי' מתגלה בנשמה אזי הגילוי הוא מוגבל, שיכול להתגלות ולחדור רק בנשמה שגם היא רוחנית, אך כששם הוי' מתגלה בגוף אז ניכר שהוא בלי גבול, שאין לו את ההגבלה של רוחניות דווקא, ויכול להתגלות גם מטה מטה בגוף הגשמי, והכוח לגילוי בלתי מוגבל זה הוא רק מפנימיות שם הוי' (המתגלה במילוי), וכפי שנתבאר באות הקודמת שדווקא ע"י הכוח של "אנכי" אזי נעשה "הוי'" - "א-להיך" - שלך ממש, דכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר וכנ"ל.
סוגי ה'מילויים' השונים, וההבדלים ביניהם
(א' הנוכחים בשיעור שאל, שהנה (כפי שנתבאר לעיל במוסגר) ישנם כמה סוגי מילויים, שיש מילוי יודי"ן ומילוי אלפי"ן, וא"כ מדוע בגוף אנו רואים דווקא את המילוי הזה - מילוי ההי"ן? וביאר הרב בב' אופנים, א) בפשטות, שרק במילוי זה (מילוי ההי"ן) תהיה התאמה בין אצבעות יד ימין ואצבעות יד שמאל (שהרי למשל במילוי אלפי"ן (שהמילוי הוא האות א' - ה-א) יֵצֵא, שביד ימין יהיו עשר אצבעות, וביד שמאל רק אצבע אחת)... ב) בעומק יותר ניתן לומר (וכאן חידש הרב חידוש נפלא בביאור המאמר): שהנה ידוע שכל המילויים הללו הם דרגות, שמילוי יודי"ן הוא שם ע"ב (שהגימטרייה של שם הוי' כשהוא במילוי יודי"ן היא 72 = ע"ב) - דרגת החכמה (ובבינה יש מילוי יוד"ין רק בשתי האותיות ה' שבשם הוי', אך האות ו' היא במילוי אלפי"ן, ואז יוצאת הגימטרייה 63, שם ס"ג), ומילוי אלפי"ן שייך למידות, שם מ"ה (שהגימטרייה של שם הוי' במילוי אלפי"ן (בכולו) היא 45 = מ"ה), ומילוי ההי"ן - שם ב"ן (=52 הגימטרייה של שם הוי' במילוי ההי"ן) הוא ספירת המלכות (הרב הוסיף, שלכן נקראת ספירת המלכות 'המכפלה' כי במילוי זה (מילוי ההי"ן) תמיד המילוי הוא באותה הגימטרייה של האות עצמה, שהיו"ד מילויה הוא ו' וד', שמספרם (ו + ד) הוא 10, כמו האות י' בעצמה, האותיות ה' הם במילוי ה', וכן האות ו' היא במילוי של עוד אות ו' ונמצא שתמיד המילוי שווה בדיוק לאות עצמה - ויוצא שהמילוי 'מכפיל' את אותיות הוי' עצמם). ויש לומר שכששם הוי' מתגלה למטה בגוף הגשמי הרי שהוא יורד לדרגה הנמוכה ביותר - דרגת המלכות, ולכן המילוי המתאים לזה הוא מילוי ההי"ן - שם ב"ן השייך למלכות.
במאמר אדמו"ר מהר"ש רמוזים שלושת הפירושים
אות ה:
כאמור, עניינים אלו (שיתוף שם הוי' בכל אחד ואחד מישראל, ושזה פועל בהם ביטול, ושהגילוי חודר גם בגוף הגשמי, ושהכוח לזה בא מבחי' "אנכי") מבוארים במאמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ולאחרי שמבאר כל זה כותב הרבי מהר"ש שזהו הביאור בתיבת "לאמר" שעל ידי הדיבור "אנכי הוי' א-להיך" לשון יחיד כנ"ל, ניתן הכוח לכל אחד מישראל שכשיעסוק בתורה יהיה הקב"ה קורא ושונה כנגדו (ועל דרך זה במצוות - שע"י שאיש ישראל מקיים מצווה הוא גורם שגם הקב"ה יעשה מצוות אלו כמאמר חז"ל (שמות רבה ל, ט) על הפסוק (תהלים קמז, יט) "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל") וכהתירוץ הראשון שהובא בתחילת המאמר.
וכותב הרבי, שאם נתבונן בעניינים המבוארים במאמר הרבי מהר"ש כהקדמה לתירוץ זה, נמצא שלמעשה נתבארו בו ג' עניינים המקבילים לשלושת התירוצים שנתבארו בתחילת המאמר. א) התירוץ הראשון - הרי אדמו"ר מהר"ש כותב אותו במפורש, כנ"ל; ב) העניין שהקב"ה שיתף את שמו בכל אחד ואחד מישראל ושזה פועל ביטול בכל איש ישראל, זה מקביל לתירוץ השני שבו נתבאר שלימוד התורה הוא באופן של "תען לשוני אמרתך" שהאדם בטל לגמרי, ומפיו יוצא דיבורו של הקב"ה; ג) הביאור בעניין "אנכי הוי' א-להיך" שהכוח להחדיר ולגלות הוי' למטה (שיהיה "א-להיך") בא מ"אנכי" - זה מקביל לתירוץ השלישי שתוכנו הוא שעשרת הדברות (תורה - גילוי שם הוי') יחדרו למטה בעשרה מאמרות (בריאה).
החידוש ה'תלת מימדי' של מתן תורה
אות ו:
באות זו הרבי מתחיל להסביר בדרך נפלאה ביותר שג' התירוצים הנ"ל הם למעשה ג' עניינים אשר נובעים אחד מהשני.
ומבאר הרבי, דהנה במ"ת ישנם ג' עניינים: הקב"ה נותן התורה; ישראל המקבלים את התורה, והתורה עצמה. והחידוש בתורה שניתנה במתן תורה (לגבי התורה של האבות - כנ"ל באות א) הוא הן בנוגע לנותן התורה, והן בנוגע למקבלי התורה, והן בנוגע לתורה עצמה (וזה ג' הפירושים ב"לאמר" וכפי שיבואר בהמשך הדברים).
המשכת ה'עצמות'
דבנוגע לנותן התורה - ידועים דברי הגמרא (שבת קה, א) ש"אנכי" ראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית" (=אני (הקב"ה) את עצמי כתבתי (בתורה), ונתתי לכם) - כלומר שבמתן תורה ניתנה עצמותו של הבורא ("נפשי" - וכפי שחז"ל אומרים (שמות רבה לג, א) "מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה") וזהו חידוש שנפעל במ"ת דווקא (ולפני מ"ת לא נמשך 'עצמות', וכפי שיבואר עוד בהמשך).
'בעלות' על התורה
ובנוגע למקבלי התורה - במתן תורה התחדש עניין מיוחד במינו: שישראל נעשו 'בעלים' על התורה, שהכוח לפסוק הלכות ניתן דווקא לישראל כפי שהם למטה, וכפי שרואים בסיפור הגמרא (בבא מציעא נט, א) בעניין 'תנורו של עכנאי' שיצאה בת קול מן השמים ואמרה שהלכה כר' אליעזר, ולא השגיחו חכמים בבת קול, והגמרא שם מסיימת שהקב"ה חייך (=שמח) ואמר: "נצחוני בני, נצחוני בני".
התורה פועלת זיכוך באדם ובעולם
ובנוגע לתורה - במ"ת ניתן כוח לתורה עצמה שתפעל בעולם. שזהו החילוק בין 'תורה' ל'חכמה' (וכמאמר חז"ל (איכה רבה ב, יג) "חכמה בגויים תאמין . . תורה בגויים אל תאמין") ש'חכמה' אינה גוזרת על האדם מה יעשה, והיא רק אומרת שכך נראה מן ההיגיון, אבל התורה גוזרת ופועלת באדם ובעולם את המעשה אשר יעשון, שזהו פירוש המילה 'תורה' - מלשון 'הוראה' (ראה זוהר ח"ג נג, ב ובכ"מ) שהתורה פוקדת ומצווה שאכן יהיה כך. ומשנה את הטבע דהאדם והעולם, ועד שאיתא בדרושי חג השבועות בליקוטי תורה (פ' במדבר) שהציוויים שבעשרת הדברות (ועל דרך זה כל ציווי התורה) הם לא רק ציוויים אלא גם הבטחה שסו"ס כך יהיה!
ומוסיף שם בליקוטי תורה, שכשישראל לומדים תורה, ולומדים (למשל) אלו טריפות בבהמה כו' ואלו כשרות (לשון המשנה ריש פ"ג דחולין) "נעשה בירור והבדלה (בפועל) בין טמא לטהור ויתפרדו כל פועלי אוון" עיין שם, והיינו שע"י עסק התורה דישראל נעשה בפועל זיכוך ובירור העולם.
והרבי מוסיף, שעניין זה מודגש עוד יותר במצוות התורה שעל ידם נעשה בירור וזיכוך הדבר הגשמי בעצמו, ועד שבכמה עניינים נעשה הדבר הגשמי בעצמו חפצא (=חפץ) של מצווה (כמו סוכה וארבעת המינים), או חפצא של קדושה (כמו ספר תורה, תפילין ומזוזות).
נכתב ע"י: שמואל אלבום
- המשך יבוא -